אוקיינוס

היא הייתה חייבת לשבת רגע לנוח. ההליכה הממושכת התישה אותה. היא פנתה ימינה אל הגינה הציבורית ומצאה ספסל ריק. היא התיישבה עליו והתנשמה. בדקה את הטלפון הנייד שלה. אין הודעות.

גבר מבוגר, מחזיק כלב שחור ברצועה, הלך לאיטו על ידה. הם חצו את השביל מול הספסל שלה ואז היא הבחינה שהכלב היה מסוג שנאוצר. "איזה כלב מכוער" היא חשבה לעצמה. הכלב נעצר לרגע מולה והביט בה, כאילו שמע את מחשבותיה, עיניהם נפגשו והיא הרגישה התכווצות בבטנה. היא נזכרה באריסטו.

זה היה כל כך מזמן, אבל התמונה במוחה החלה להתבהר. היא נזכרה איך המכונית עצרה על ידה והיא נכנסה למושב האחורי. מיד שמה לב להפתעתה בקרטון גדול המונח לצידה. היא שמה לב שהוא מחורר.

- "מה זה?" היא שאלה את אביה.

- "הפתעה".

היא הרימה בזהירות מהולה בסקרנות את מכסה הקרטון ושתי אוזניים שחורות ושעירות הציצו ממנה. היא פתחה עוד וגור שחור ושעיר יילל בשמחה לעברה. הוא מיד הוציא לשון קטנה ורודה וליקק את כף ידה.

- "נו?! מה את אומרת? חמוד נכון?"

- "לא יודעת, האמת היא שהוא די מכוער. איזה סוג זה? שנאוצר?"

לפני שאביה הספיק לענות לה, הביטה בה האישה שלו במראה האחורית. עיניהן נפגשו והיא ענתה לה:

- "כן. זה שנאוצר. מזן קטן. ולידיעתך זה כלב יקר מאוד ונחשב מאוד וגם ממש לא מכוער".

- "טוב, בסדר, לא התכוונתי לזלזל בייחוס שלו, רק ציינתי שהמראה שלו לא משהו".

- "חשבתי שתשמחי שהבאנו כלב. את אוהבת כלבים" אמר אביה.

- "כן, נכון. לא משנה. איך נקרא לו?"

- "קוראים לו אריסטו" אמרה האישה שלו "והוא כלב עם תעודות, אז צריך לשמור עליו שלא יברח ולדאוג לטפח אותו. אנחנו מצפים שתעזרי בזה".

איזה שם מטומטם, היא חשבה לעצמה. אריסטו. מי קורא לכלב שלו אריסטו?! ממש מביך. ברור שהפרה השמנה הזאת לא מבינה שום דבר בכלבים או בשמות של כלבים. סתם קנתה כלב צעצוע כדי לפייס אותה על הריב האחרון ביניהן, והוא, אבא שלה כמובן שרץ לשתף פעולה.

אני אשנא את הכלב הזה, היא החליטה בינה לבין עצמה. אין לו סיכוי אצלי. אני לא אתן לה לקנות אותי עם כלב. מטומטמת.

הנסיעה מהצפון נמשכה באיטיות. אלו היו הימים שלפני ערב פסח ונדמה שכל מדינת ישראל נמצאת על הכבישים בדרך לעוד קניות. השנה היתה 1990 וזה עמד להיות ליל הסדר הראשון שלה בלי אמא שלה. ליל הסדר הראשון עם האישה שלו.

- "כמה ימים החופשה שלך?" שאל אביה.

- "אני צריכה לחזור לפנימייה ביום שאחרי המימונה" היא ענתה לו.

הוא סובב את ראשו לאחור והביט בה: "יופי, אז יהיה לך הרבה זמן להיות איתנו ולהתחבר עם אריסטו". עיניו התכולות הביטו בה בתקווה מהולה בשמחה.

- "כן. ממש יופי." היא ענתה בקרירות.

- "אל תעני ככה לאבא שלך" נזפה בה האישה שלו "את יודעת כמה הוא מתאמץ בשבילך".

המוח שלה צעק – תסתמי ת'פה שלך פרה שמנה! תסתמי. את לא אמא שלי. מה הוא מצא בה בכלל? היא לא הצליחה להבין את זה. היא היתה כל כך שונה מאמא שלה. אמא שלה היתה אישה יפה, סקסית, מצחיקה, חברותית. האישה שלו היתה הר-אדם שמן ומכוער עם משקפיים של דודות ובגדים בגוונים צעקניים, היא היתה כל מה שאמא לה לא היתה. היא גם היתה אנטיפתית. ושנאה ילדים מתוך עיקרון. יום אחד שמעה שיחה בינה לבין אביה במטבח. זה היה אחרי ריב נוסף בין שתיהן ואבא שלה ניסה לפייס בין הצדדים. היא שמעה אותה אומרת לו: "אתה יודע שאני לא מעוניינת בילדים שלך. או בילדים בכלל. כל מה שמעניין אותי זה אתה ולהיות איתך. אבל אני מוכנה בשביל היחסים האלה לסבול את המשפחתיות המאוסה הזאת בשבת פעם בשבועיים. לא יותר מזה. שלא יהיו לך אשליות." הוא שתק. הוא לא ענה לה. מה הוא יענה? הוא היה חלש. אמא שלי החלישה אותו. שברה אותו. את הלב שלו. את הגב שלו. את הגבריות שלו. כל מה שנשאר לו זה את העיניים התכולות המדהימות האלה.

אחיה ירש ממנו את העיניים האלו. גם לה היו עיניים כחולות אבל אחרות. בעיניו של אביה היה עומק אחר. כאילו כל האוקיינוס, על כל גליו ועומקו, נמצא שם בתוך שתי העיניים האלו.

הכלבלב ניתק אותה ממחשבותיה. הוא דילג החוצה מן הקופסא והתיישב בחיקה. ליקק את כף ידה וביקש בדרכו לשחק איתה. היא הביטה בעיניו הכמהות ולחשה לו: "אני לא יכולה לאהוב אותך, אתה מבין את זה? גור קטן ומכוער שכמוך. אני חייבת לשנוא אותך". את הכלבלב זה לא עניין, הוא המשיך לחזר אחריה ולהתרפק על רגליה והיא המשיכה ללחוש לו דברי שנאה.

כך המשיכה הנסיעה הזוועתית הזאת אל הבית שלא היה שלה ואל מיטה שלא הרגישה בה בטוחה ואל החצר היפה שלא רצתה לשחק בה. כבר מעל לשנה עברה מאז שבית המשפט החליט על הוצאתם מהבית. אחיה והיא. כל אחד לפנימייה אחרת כי לא היה מקום שיכל לקבל את שניהם ביחד. אחיה היה צעיר ממנה בשלוש שנים. בתחילה נפגשו בכל סוף שבוע בבית אביה, לפעמים אצל סבתם, שם גם פגשו את אימם. אבל ביום שהוא הכיר את האישה שלו משהו השתנה. הוא טען שיש קושי לתאם בין הפנימיות כך שיגיעו יחד באותה השבת. וכאשר זה כן הסתדר, אז הוא דאג שהם יבלו את השבת אצל סבתם בפתח תקוה. היא ידעה שזה בולשיט. היא ידעה שהכל קשור באישה שלו. היא ניהלה אותו. היא לא רצתה את שניהם ביחד בבית כי זה היה רועש מדי עבורה וגם טירחה גדולה מדי, אז היא דאגה להפריד אותם. לפעמים לא פגשה את אחיה במשך כמה חודשים. זה היה קשה לשניהם, הוא היה רק בן 12 והיה זקוק מאוד עדיין לחום ויד מכוונת. לפחות עכשיו הוא מחכה לה בבית. את החופשה המשותפת הזאת היא לא יכלה להרוס להם.

הם הגיעו אל הבית, אחיה יצא לקראתה והם התחבקו. חיבוק של שני ילדים שצריכים לשרוד ביחד ולחוד. אביה פנה אליו והראה לו את הכלבלב החדש: "קוראים לו אריסטו, תראה איזה חמוד" אחיה התלהב והחל לשחק עם הכלבלב, הוא פנה אליה ושאל אותה: "למה את לא באה? תראי איזה חמוד, איך הוא קופץ לגובה", אביה עמד לצידו על הדשא וחייך. חיוך יפה, כמו של ילד מרוצה. גם הוא ניסה לשדל אותה להצטרף אליהם אבל היא תירצה שהיא עייפה מהנסיעה ורוצה לסדר את בגדיה בארון וחמקה ישר אל הבית.

במשך השבועיים הבאים היא שיתפה פעולה עם אביה והאישה שלו, והתנהגה למופת, העיקר שהחופשה תעבור בשלום ושאחיה לא יפגע מהשגעונות של המפלצת, אך בד בבד היא עשתה כל מאמץ אפשרי להתעלם מאריסטו בנוכחותם. רק כשיצאו מן הבית היתה ניגשת אליו ומלטפת אותו קצת, מתבוננת לתוך עיניו ואומרת לו: "אני עדיין שונאת אותך, אתה יודע, אני פשוט מרחמת עליך בגלל שאתה הכלב שלה." פעם אחת אחיה תפס אותה עושה את זה ומיד קרא לעברה: "אה! ידעתי. את כן אוהבת אותו. שקרנית אחת". היא הסתובבה אליו במהירות וענתה לו: "ממש לא. אני פשוט מרחמת עליו שהוא מקבל ליטופים מהמפלצת הזאת. ואם תגלה לאבא או לה שאני מלטפת אותו אני יהרוג אותך!". היא לא באמת התכוונה לזה, אחיה ריכך את ליבה מיד והם שיחקו עם אריסטו בחצר ומיהרו לקשור אותו חזרה למלונה שלו כששמעו את הרכב של האישה שלו מתקרב. זה היה הסוד שלהם.

חופשת הפסח הסתיימה והיא חזרה אל הפנימייה שלה. הפרידה מאחיה היתה קשה הפעם יותר מבעבר. הם התחבקו והוא בכה שהוא מתגעגע אליה כל הזמן. זה שבר את ליבה. היא זוכרת עד היום את ההתכווצות הזאת בלב, כמו שריר שנקרע. הם לא נפגשו חודשיים, שוב, בגלל אילוצים לכאורה של הפנימיות.

לאחר מספר חודשים, באחת השבתות בהן חזרה הביתה, אסף אותה אביה מתחנת האוטובוס. מיד כשנכנסה אל הרכב ראתה משהו אחר בעיניו.

- "מה נשמע? איך היתה הנסיעה?" הוא שאל אותה.

- "בסדר" היא ענתה "קרה משהו?" היא הופתעה שהאישה שלו לא הצטרפה גם לנסיעה. נדיר שהיא נתנה לו לבלות עם ילדיו ביחידות. כאילו שיגנבו אותו ממנה.

- "יש לי משהו עצוב לספר לך".

המחשבות התרוצצו במוחה, אולי היא מתה, האישה שלו, אולי הם סתם נפרדו, היא קיוותה כל כך שהעצב שלו יהיה השמחה שלה. שמחה לאיד כמובן, אבל לא אכפת לה, היא כל כך שנאה את החיים האלה בצילה.

- "טוב, מה? תספר אבא, זה בסדר"

- "אתמול אחרי הצהריים, בלי ששמנו לב, אריסטו הצליח להתנתק מהרצועה שלו וברח לרחוב, מצאנו אותו אחרי חצי שעה דרוס. הוא מת במקום".

היא השתתקה. המוח שלה השתתק. היא לא ידעה מה להגיד. אביה הפנה אליה את מבטו, עיניו הכחולות עצובות ולחות, "אני מצטער" הוא אמר לה. מבלי לתת את דעתה על כך היא ענתה לו לקונית: "גם ככה לא ממש אהבתי אותו. הוא היה כלב מכוער". מבטו של אביה השתנה הוא הפך כעוס: "למה את עושה את זה? מה יש לך?" היא המשיכה לשתוק. עמדה בשתיקתה עד שהגיעו אל הבית.

היא נכנסה עימו ואמרה שהיא עייפה ורוצה לישון קצת. היא נכנסה אל מיטתה, המיטה שלא היתה שלה, בבית שלא היה שלה, עם הכלב המת הזה שלא היה שלה ורצתה למות. להידרס כמו אריסטו. "איזה כלב מכוער ואומלל" היא חשבה לעצמה. אומלל כמוה. עיניה התחילו לדמוע. היא חשה את האבן בגרונה, האבן שזמן רב כל כך החזיקה ועכשיו דחקה עצמה במעלה גרונה, עוד רגע והיא תתפרץ. היא לא יכלה לעצור בעדה עוד. יבבה חנוקה יצאה מגרונה ואחריה בכי עמוק, סוער, היא בכתה כך עד שנרדמה.

כל כך הרבה שנים עברו מאז. מה היא נזכרת בה עכשיו? בשביל מה? זה הכלב המפגר הזה שעבר פה על ידה שהזכיר לה את התקופה הנוראית ההיא. היא אספה את תיקה אליה וקמה מן הספסל, היא חייבת לחזור הביתה, היא יצאה מן הגן הציבורי והמשיכה לצעוד אל עבר החנייה שבה חנתה את רכבה. זה היה יום חם, לח, היא הזיעה ומחתה את זעתה בנייר טישו מרופט. בטנה התהפכה בקרבה. הזיכרון הותיר בה סדק. היא חשה שהיא עומדת להקיא. היא עצרה בתחנת אוטובוס ריקה והתיישבה שוב לנוח. היא הוציאה מתיקה בקבוק מים ושתתה את כולו בלגימה אחת. היא הרגישה שהיא מתאוששת. "יאללה, עוד 500 מטר ואת שם" היא עודדה את עצמה בקול.

היא הגיעה אל הרכב שלה, מיהרה להתניע ולהפעיל את המזגן. בדרכה הביתה המשיכה לחשוב עוד על אביה, על העיניים הכחולות האלה. היא שאלה את עצמה אם תמיד היו כאלו עצובות. זה לא נשמע לה הגיוני. היא זוכרת שבתמונות עיניו תמיד היו בהירות וצוחקות. היתה בו שמחה. אבל זה היה פעם מזמן. היא הגיעה אל הגן של בנה הצעיר והצטרפה לנהר ההורים היוצאים מרכבם לאסוף את ילדם מהגן. היא שוחחה קצרות עם הגננת, אספה את תיקו, חגרה אותו במושב הבטיחות מאחור, אך כל תנועותיה היו מכניות, היא לא הקשיבה למילה ממה שאמרה לה הגננת, גם לא לפטפוטיו של בנה על היום שעבר עליו, מוחה לא היה שם. גם ליבה לא.

- "אמא, אני רוצה ללכת לגן שעשועים" ביקש בנה.

- "לא". היא ענתה בקרירות ונחרצות. לא מודעת בכלל לטון הדיבור שלה ולעוצמת קולה.

- "למה אמא? הבטחת. אתמול הבטחת לי שמחר נלך לגן שעשועים".

- "ככה. לא בא לי ולא הבטחתי שום דבר. נוסעים הביתה" המילים נפלטו בעצבנות מפיה, היא ניסתה להתרכז בנהיגה, הכל היה מבולבל בראשה.

- "למה אמא? למה? אני רוצה, אמא בבקשה" הוא התחנן, החל לדמוע. היא הרימה את מבטה מהכביש ועיניהם נפגשו במראה האחורית. היא התרככה באחת.

- "בסדר, בסדר חמוד, נלך עכשיו" היא ענתה לו.

הם הגיעו לחניית גן השעשועים, הוא קפץ מיד מן הרכב ורץ אל המגלשה האדומה שאהב כל כך. היא חייכה אליו. דמעות עלו בעיניה. הוא כל כך מתוק. צעיר. תמים. כמה אהבה יש בליבו. כמה יש בליבה אליו. איך יכלה לצעוק עליו ככה? מה קורה לה? היא כעסה על עצמה. מבלי ששמה לב עלתה בראשה תמונה דומה. ממש קפצה לרגע, נעלמה ושוב חזרה.

שנות השמונים, עוד לפני שהמשפחה התפרקה. אביה, אימה, אחיה והיא יושבים ברכב המשפחתי. היא ואחיה מתווכחים מאחור, אימם צועקת עליהם שישתקו ולא יפריעו לאבא לנהוג. זו היתה חופשת סוכות, היא היתה רק בת 10 והוריה החליטו שיצאו יחד כולם לצפות בסרט. בילוי משפחתי, אחד מהאחרונים שיספיקו לבלות יחד עד להתפרקות התא הזה. הם הגיעו לחניית בית הקולנוע.

- "איזה סרט הולכים לראות?" שאל אחיה.

- "אבא חשב שאולי נלך לסרט חדש שהוא שמע עליו, סרט הרפתקאות שמתאים לכל המשפחה" ענתה אימה.

- "לא. לא. אני לא רוצה, אמרנו שנלך לסרט "בנות". הבטחתם." היא אמרה.

- "קודם כל לא הבטחנו, אבל פשוט נראה לי שאתם תהנו יותר מהסרט שבחרתי. את אוהבת סרטי הרפתקאות, עם חיות ואפקטים..." אמר אביה.

- "לא. אני לא מוכנה. זה לא פייר" היא התעקשה.

ויכוח החל. הם נותרו ישובים במקומם, הרכב היה עדיין מונע, אחיה ניסה לשדלה לוותר, אימה הזכירה לה כמה אביה עושה בשבילה ושמדובר בבילוי משפחתי ושכולם צריכים להנות ביחד ורק אביה שתק. היא היתה מבוצרת בעמדתה. אחיה התחיל לנדנד לה, אימה החלה להתרגז וטון כעוס נשמע בקולה, היא פנתה לאביה ואמרה לו: "בלתי נסבלת הבת הזאת שלך. רק על עצמה היא חושבת". הוא נשאר במקומו וענה: "עזבי, לא משנה, אני מוותר, נלך בפעם אחרת". מבטו עלה אל המראה האחורית, עיניהם הצטלבו. ים עמוק וכחול של עצב הישיר מבטו אליה. היא חשה חרב ננעצת בבטנה. היא הסיטה את עיניה ממנו. הם יצאו מן הרכב ונכנסו לבית הקולנוע. צפו בסרט שהיא בחרה.

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך, או אם אי פעם הלכו שוב אל הקולנוע לראות את הסרט שאביה ביקש לראות. היא זוכרת רק את מבטו. מבטו העצוב. את האוקיינוס התכול שבעיניו. היא לא יכולה לשכוח. בכל פעם שהיא נזכרת במבט הזה שלו, החרב בבטנה מתעוררת ומזכירה לה שהיא עדיין שם. תקועה חזק במעיה ומוכנה בכל רגע לגרום לה לדמם.

"מה קורה לי היום?" היא קראה בקול, היא לא מבינה מאיפה הגיע גל הזכרונות העצובים האלו פתאום. אולי היא הורמונלית?! בעלה היה צוחק עליה שכשהיא הורמונלית מתחוללת שואה בנפשה. זה נכון במידה מסוימת, יש לה נטייה להתפרצויות בכי בלתי נשלטות והתבוססות בבוץ רגשני עד שעיניה אדומות ופרצופה נפוח.

היא החליטה להתנתק ממחשבותיה ויצאה מן הרכב. היא ניגשה אל ספסל האימהות הצעירות והצטרפה מיד לפטפוט חסר תכלית על קיפול כביסה ורשימות קניות אינסופיות. לאחר כשעתיים חזרו אל ביתם, היא החלה להכין את ארוחת הערב לילדים, בעלה חזר מן העבודה ונראה שמחשבותיה המטרידות שקעו ופינו מקום לשגרה מבורכת.

לאחר שהשכיבה את הילדים, רגע לפני שתצטרף לבעלה על הספה בסלון, היא ניגשה אל היומן שלה. היא דפדפה אחורה והחלה לספור את הימים מהמחזור האחרון. "1, 2, 3...17,18, 19" היא הגיעה אל היום. מוזר. לא, זה לא הורמונלי. מבלי משים נדדו עיניה אל התאריך- 7 באוגוסט.

"יום ההולדת שלו. היום זה יום ההולדת שלו" היא קראה בהפתעה בקול רם.

- "מה אמרת? " קרא בעלה מהסלון.

- "לא, כלום. היום זה יום ההולדת של אבא שלי" היא ענתה מבולבלת.

- "באמת? וואלה. בן כמה הוא היה אמור להיות היום?"

- "נראה לי שבן 70" היא ענתה.

היא התיישבה על הכיסא, גופה הכביד עליה, היא חשה את כל כובד משקלו של ליבה בתוכה. 8 שנים עברו מאז שנפטר בפתאומיות מהתקף לב. 8 שנים מאז שעמדה מעל קברו הטרי ודיברה על עיניו התכולות. הטובות. אוקיינוס של נדיבות. במהלך השבעה באו מכרים וחברים שלו מימי העבר וכולם ציינו שהתרגשו מדבריה בלווייה. הם דיברו על עיניו, על הקסם שהיה בהן. ועכשיו, הזיכרונות האלו שצפו. דווקא היום. היא חשה בלבול, עייפות. היא קמה מהכיסא והתיישבה לצד בעלה על הספה הרכה.

- "מה קורה? את בסדר? הוא שאל אותה.

- "כן. קצת עצוב, אתה יודע".

הוא הרים את סנטרה אליו והביט לתוך עיניה: "אהובה שלי, בטח שאני יודע". היא חייכה אליו בחיבה.

- "את יודעת, יש לך ממש את העיניים של אבא שלך".

- "באמת? תמיד חשבתי שאחי ירש אותן ממנו".

- "לא. זו את שירשת את העיניים המדהימות האלו. כחולות ועמוקות כמו האוקיינוס".

היא חייכה אליו ולעצמה.

- "אוקיינוס של עצב" היא אמרה לו.

- "אוקיינוס של אהבה" הוא ענה.

היא הניחה את ראשה בחיקו והוא ליטף ברוך את שערה.