אימוץ זה לא משחק ילדים
דבר מופלא ומדהים קרה.
לפני שלושה שבועות מצלצל הנייד שלי ואורי אומר לי: “לייה. אנחנו צריכים לדבר על משהו חשוב” אני עוצרת באמצע השביל, ליד רחבת הדשא הגדולה ושואלת: “מה קרה מתוקי? הכל בסדר?”
“יש ילד” הוא עונה.
הילד השני שלנו.
התיישבתי והתחלתי לבכות.
אין הכנה לרגעים כאלו. שום הכנה. זה תוקף אותך מאחורה כשאתה לא מוכן, לא בטוח, מת מפחד.
אחר כך הוא הגיע הביתה עם הניירת מפקידת הסעד, ושתי תמונות מטושטשות. אי אפשר להסביר את הקושי והפחד לקבל החלטה.
עכשיו כבר יש לנו את נועם, הבית מלא צעצועים ובלגן, איפה נכניס עוד אחד?!
בלב. בלב יש המון מקום.
כדי להפיג את הספקות שלי באופן מוחלט הלכתי לסטודיו ופתחתי לעצמי בקלפים שאני מאוד אוהבת. “קלפי נריה”. התכווננתי על השאלה שלי ופתחתי קלף -
“לפעול מתוך חמלה”. נאלמתי דום. אפילו הלב שלי נתן דקת דומיה.
אבל עדיין פחדתי. נתתי לפחד להשתלט על הלב והלכתי לפתוח עוד קלפים, קלפי פיות מקסימים שקניתי פעם, שוב התכווננתי על השאלה שלי ופתחתי קלף -
“היום זה היום”.
זהו לייה. היום זה היום.
את הולכת ועושה את זה. זה מה שאת רוצה, זה מה שקיוית וייחלת, ועכשיו זה קורה, אז תתאפסי על עצמך, על הפחדים והכל ותלכי עכשיו בנחישות ואהבה.
ארזנו את הבית ונסענו לכמה ימים יחד עם נועם. הלכנו לפגוש את יובל התינוקי.
היתה פגישה מרגשת, מהוססת, אבל מיד הבנתי שזה הדבר הנכון. הוא מתאים לנו ואנחנו לו. הוא ילמד להכיר אותנו ולהתאהב ואנחנו נלמד להכיר אותו ונתאהב. ככה זה. אהבה היא דבר פשוט ומורכב ופשוט.
אחרי ארבעה ימים חזרנו הביתה עם תינוק. בכי חדש נשמע בחללי הבית, בכי לא מוכר, ריח של חיתולים ובקבוקים, של מוצצים.
נועם מתקשה לעכל, הוא איבד נתח גדול מהמקום הפיזי שלו, שגם ככה היה קטן. הוא גם איבד מיידית חצי מכל אחד מאיתנו, קשה לו. אני נמלאת אהבה ודאגה אליו, וכשהוא לא רואה בוכה בשבילו. אני כל כך אוהבת אותו את הילד הקטן שלי שהפך בן יום מהתינוק שלנו לבן הבכור. אני מסתכלת עליו עמוק עמוק בתוך העיניים השחורות והיפות שלו ומבטיחה לו שלעולם, אבל לעולם לא אעזוב אותו ולא אפסיק לאהוב אותו. הוא תמיד יהיה התינוק המתוק שלי. הוא מביט בי במבט מיוחד, כאילו אומר: “אני יודע אמא, פשוט אני קצת מתגעגע לזמן שלנו לבד”.
הימים הראשונים קשים. יובל בוכה בלילות, אנחנו כבר לא רגילים לזה. אנחנו לא מבינים את הבכי. לא יודעים מה לתת לאכול, במה לשחק, איזה בגד ללבוש עכשיו, ולמה לעזאזל המציאו את הבגדים עם כל הכפתורים הטיפשיים האלה, ואיך אפשר להימנע מהקקי המסריח והנוזלי הזה לטפטף מהחיתול.
אחרי שבוע ללא שינה, אימוני כושר מפרכים בזחילה על הרצפה אחרי צעצועים ופיתוח מילון שלם בג’יבריש משובשת ומטומטמת, אני ניגשת לאורי ערב אחד ואומרת לו: “זהו. החלטתי. אני מתגרשת ממך ונוטשת את הילדים. אין לי כוח”.
איזה מזל שאני נשואה לאורי. דווקא לו ולא לאף אחד אחר. הוא מבין. שולח אותי לשתות קפה עם חברות, להתרענן קצת. זה עוזר.
שבוע עובר, שבועיים. אני חוזרת לעבוד, אורי בחופשת לידה, הימים הופכים קלים יותר, הלילות נסבלים.
אתמול יובל צחק בפעם הראשונה. ממש צחק, לא גיחוכון כמו שתינוקות עושים. ממש צחוק מתגלגל. ואני עמדתי עם דמעות בעיניים והתרגשתי. טוב לו. עכשיו טוב לו.
כל יום שעובר אני לומדת להכיר אותו, את גופו, ריחו, מגעו, נשמתו. הוא נכנס אלי ללב, ואני יודעת שיש שם מקום בשבילו.
אימוץ זה לא משחק ילדים. אני גאה בעצמי על היכולת שלי להגיד שקשה. אני גאה בעצמי על היכולת שלי לבקש מאורי פסק זמן. אני גאה בעצמי שהלכתי בתבונה אחרי ליבי, ועכשיו יש לי את המשפחה שתמיד רציתי.
בעל, שני ילדים וכלב.
והרבה אהבה.