אלסקה זה כאן
שבת מאוד גשומה היתה אצלנו בנגב. מחזה נדיר ומרהיב של קיתונות גשם שירדו מן השמיים והרוו את צימאונם של העצים שלי, של הירקות בגינת הירק, השיחים, הפרחים והפכו את הדשא לירוק וזורח מתמיד.
תענוג.
אני אוהבת את הגשם, את הניקיון שהוא מביא עימו, את האויר הצח והקריר ואת התחושה שהשמיים הם יצור חי ובועט. הטבע סביבי במלוא הדרו.
מיד נכנסתי למצב רוח סנטימנטלי משהו ומצאתי עצמי עומדת שעות במטבח ורוקחת תבשילים ביתיים מחממי בטן ולב. הילדים ואורי שיתפו פעולה ויחד ישבנו כולנו בחסות תנור הגז הישן שלנו והתחממנו.
תענוג.
ככל שהמשיך לרדת הגשם, והשמיים נשארו אפורים וקודרים, כך הפכתי אני ליצור נוסטלגי ורומנטי והמציאות היומיומית המתישה התפוגגה בחלומות על הבקתה באלסקה בה אני מתכננת, לקראת זקנה, לבלות את שארית ימיי. אורי ואני בבקתת עץ קטנה, תפורה לפי מידותינו, הוא צד איילים, אני מגדלת תפוחי אדמה ובערב יושבים שנינו ליד האח המבוערת תמיד ואוכלים נזיד סמיך.
תענוג.
ואז, ברגע אחד, הגשם הפסיק. השמש יצאה בקרניים שלופות והכריזה נוכחות מלאה. כך עד שעות הערב. יחד עם השמש הלכו והתפוגגו כל החזיונות והנוסטלגיה וחזרתי למציאות החיים שלי, שינסתי מתניים והתנפלתי על ארגז הכביסות, שיעורי הבית של הילדים ועוד מרעין בישין ששומרים במיוחד ליום שבת.
הערב ירד. השמיים התכרכמו שוב וגשם ברכה חזר לרדת. תענוג לא צפוי.
אורי ואני, מכורבלים על הספה בשמיכות, צופים בטלוויזיה יחד, הילדים עסוקים בענייניהם ומתארגנים לשינה ואני מתבוננת מהצד על ההתרחשות הזו, נפעמת מתחושת האהבה שאני חשה לאורי, מהחיבוק החם שאני מקבלת מיובל, מהכלבים שנחים לרגליי ומזכירה לעצמי: "לייה, אלסקה זה כאן".
תענוג.