top of page
  • תמונת הסופר/תלייה דייגי

"אני אוהב אותך אימא"

עכשיו נועם כבר שלנו. יש לנו צו אימוץ והכל רישמי, חתום ונעול.

החורף הזה שכתבתי עליו קודם נראה לי רחוק מאוד. כל כך רחוק שאפילו התחושות שהיו בי מרגישות אחרת לגמרי, מעבירות בי קצת צמרמורת.

אני מרגישה שהיום אני במקום חדש מבחינת האמהות. הרבה יותר בטוחה, פחות חסרת בטחון, יותר טבעית. למדתי לעמוד מול כמות הביקורת הבלתי-נתפסת של הסביבה. אנשים יכולים להיות כל כך מטומטמים שזה לא יאמן.

עכשיו יש לי את היכולת להבין אמהות צעירות שלוקחות הכל באקסטרים ומתחבאות עם התינוק בבית. זו בדיוק היתה התחושה שלי, רציתי להיות על אי בודד. כשהיינו רק אנחנו לבד, אורי, נועם ואני, אז היה יותר קשה כי התעמתנו עם המציאות לבד, אבל היה גם הרבה יותר קל בלי ערמות הביקורת החיצונית.

לפני חודש נועם אמר לי שהוא אוהב אותי.

“אני אוהב אותך אמא”

זה המיס אותי לגמרי. הוא ילד מתוק, מדהים ומיוחד מאוד.

אהבה היא דבר מופלא מאין כמוהו.

צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הוא מתבגר. הבן שלי מתבגר. הוא כבר בן 12, אבל מתנהג כנער בוגר. הלב שלו צעיר, רגיש, אבל הוא ער לסביבה שלו ומנסה להתאים את עצמו. אני אומרת לעצמי שזו הדרך הנכונה – מוטמעת בו האינדיבידואליות, אבל בתודעתו ה

לפני כמה ימים שאל אותי נועם למה אסור לזרוק אבנים על זגוגיות של מכוניות. עניתי לו שבגלל שזה מאוד מסוכן וגם מאוד יקר. כלומר, אם צריך לתקן זגוגית שבורה של מכונית זה יעלה הרבה מאוד כסף. הדגשתי במיוחד את

אתמול חזרתי הביתה אחרי העדרות של יומיים. נועם חיכה לי ער במיטה. ניגשתי אליו בחושך ושנינו צחקנו והתחבקנו והתנשקנו. הוא שיחק לי בשיער, בקוקו והיה נרגש ושאל אותי: “חזרת, אימא?” ואני עניתי: “כן, מתוק שלי,

bottom of page