• לייה דייגי

בחינת בגרות

הוא מתבגר. הבן שלי מתבגר. הוא כבר בן 12, אבל מתנהג כנער בוגר. הלב שלו צעיר, רגיש, אבל הוא ער לסביבה שלו ומנסה להתאים את עצמו. אני אומרת לעצמי שזו הדרך הנכונה – מוטמעת בו האינדיבידואליות, אבל בתודעתו העמוקה הוא מבין שכדי לשרוד הוא צריך להסתגל. פירושו של דבר שהוא יודע להחצין את הקונפורמיסטיות שבו לצד האינדיבידואליות שפורצת כשהוא לבד או איתנו, במקום בטוח בו הסביבה לא תשפוט אותו. במילים פשוטות: הוא מבזבז זמן רב יותר מול המראה בסידור הפוני המחומצן שלו מאשר בכל פעילות אחרת ואם פעם היה לובש את החולצה הראשונה שנשלפה מהערימה בארון, אז היום הוא דורש ומבקש מיני מותגים רחמנא ליצלן.

הוא חכם הילד הזה. אני כל כך גאה בו.

גאה בו ומפחדת. מה זה מפחדת?! פחד מוות.

כי אני יודעת שהוא צעיר ורגיש ובעיקר סקרן מאוד. ואני חושבת על הדברים שהוא עוד לא גילה או ניסה, על מין וסמים ואלכוהול וסיגריות והתפלחויות והברזות וכל המילים האלו שמעוררות פחדי אימה בליבה של כל אם. אני חושבת על כל פינות הרחוב החשוכות שאני מפחדת שייתקל בהן, אני חושבת על כל האנשים הרעים, אוי כמה שהעולם מוצף ברוע, שהוא עלול לפגוש ולהיסחף אחריהם.

ואז אני לוקחת נשימה עמוקה ומזכירה לעצמי: לייה, עשית כל מה שיכולת כדי להכין אותו לשלב הזה. הטמעת בו חמלה ואהבת אדם, הטמעת בו יושר ויש לו עיניים גדולות גדולות שרואות הכל והוא מביט בהן מבעד לפריזמה של האידיאלים שהטמעת בו. כן, את.

מדי פעם הוא פונה אלי בשאלה שברומו של עולם, אבל ממש ברומו, שם, בפסגה. ואני מקשיבה רוב קשב, השאלה נשאלת בתום וילדותיות, אך אני לא נשבית בקסמו של התום הזה ודווקא משיבה לו בבגרות ובאחריות ובראייה מציאותית ומפוכחת. בכל פעם מחדש אני נדהמת עד כמה הוא מבין. זה מרגש אותי. וברגעים כאלו אני אומרת לעצמי שזה בסדר, הוא מוכן, הוא יכול לצאת לשם, ציידתי אותו היטב.

הקונפליקט הפנימי הזה מעייף אותי כל כך. מצד אחד, אני רוצה לשחרר את הבן שלי לעולם, אני בוטחת בו, בוטחת במי שהוא ובידע שצבר, אני רוצה שהוא יהיה עצמאי, שידע להתהלך בעולם המורכב הזה מבלי להחזיק לי את היד. אני רוצה. אני באמת רוצה. אך קול אחר, שני, מהדהד בראשי וצועק: "לא! עוד לא!" ומתעתע בי כל כך.

אני מנסה להיזכר במי שהייתי אני בגילו, די בקלות עולים וצפים זיכרונות. אני זוכרת את הסיגריה הראשונה. אני זוכרת את אלו שבאו אחריה. אני זוכרת שבגיל 16 היתה לי מטרה (נעלה) לנסות את כל סוגי הסיגריות בעולם. היה לי אוסף של קופסאות ריקות מסוגים שונים ונדירים בהם הייתי משוויצה בפני חברי האספנים המחששים האחרים. אני זוכרת שהכי מגניב היה לשתות בירה "גרולש" כי היה לה פקק מיוחד. אני זוכרת את הטרמפים. המצחיקים, החביבים והמסוכנים. אני זוכרת את הפעם הראשונה. כן, זאת שבה נתתי לגבר אחר לגעת בי במקומות שהיו עד אז רק שלי. אני זוכרת את התחושה שהגוף שלי עורר בי. אני זוכרת את השירים ששרתי והאמנתי שהם כתבי קודש. אני זוכרת את האהבות הנכזבות. אני זוכרת את הבדידות. אני זוכרת שהיה נהדר. וקשה. וכואב. ומצחיק. אני זוכרת את הכאוס שבנפש ובגוף.

ואני לא רוצה שהוא יעבור את זה.

ואני רוצה שהוא יעבור את זה.

ואני מתפללת לאלוהים. כמו שאני מכירה ויודעת, ומבקשת ממנו:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,

אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

בבקשה אלוהים. תן לי.

39 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הדבר הכי חשוב בעולם

לפני כמה ימים שאל אותי נועם למה אסור לזרוק אבנים על זגוגיות של מכוניות. עניתי לו שבגלל שזה מאוד מסוכן וגם מאוד יקר. כלומר, אם צריך לתקן זגוגית שבורה של מכונית זה יעלה הרבה מאוד כסף. הדגשתי במיוחד את

געגוע

אתמול חזרתי הביתה אחרי העדרות של יומיים. נועם חיכה לי ער במיטה. ניגשתי אליו בחושך ושנינו צחקנו והתחבקנו והתנשקנו. הוא שיחק לי בשיער, בקוקו והיה נרגש ושאל אותי: “חזרת, אימא?” ואני עניתי: “כן, מתוק שלי,

ביי ביי צצי

אין לי מושג למה דווקא היום. שום דבר מיוחד לא קרה היום, שום דבר שהכין אותנו לפרידה המשמעותית הזאת מהמוצץ. שמי לייה, אמא של נועם, בן 4 וחצי. ילד מאומץ באהבה מזה כשנתיים פלוס. היום נפרד מהצצי שלו. אחר הצ