• לייה דייגי

ביי ביי צצי

אין לי מושג למה דווקא היום. שום דבר מיוחד לא קרה היום, שום דבר שהכין אותנו לפרידה המשמעותית הזאת מהמוצץ.

שמי לייה, אמא של נועם, בן 4 וחצי. ילד מאומץ באהבה מזה כשנתיים פלוס. היום נפרד מהצצי שלו.

אחר הצהריים סיכמנו נועם ואני שהגיע הזמן להיפרד מצצי, או כמו שנועם אומר: “אמא היום היפרדתי מהצצי שלי”.

החלטנו שנערוך מסיבת פרידה חגיגית, ישבנו על השטיח ודיברנו על הצצי וכמה שהוא אוהב אותו, אחר כך הכנסנו את כל ארבעת המוצצים, שניים אדומים ושניים ירוקים, כולם עשויים גומי רך ומגעיל, משומשים עד אימה, לתוך שקית ניילון קטנה וסגרתי אותה היטב.

יחד הלכנו לפח האשפה הגדול שבחוץ, נועם נישק את השקית, אמר למוצצים תודה שהיו כאן בשבילו, פתחנו את מכסה הפח והם הושלכו. חמש דקות אחר כך הוא וידא שכשיהיה לו קשה אז אני אלך ואקנה לו צצי חדש.

הסברתי לו, שוב, שאנחנו באמת נפרדים מהצצי וכשיהיה לו קשה ועצוב הוא יכול לקבל מאיתנו כמה חיבוקים שירצה, ואם הוא ממש עצוב ומתגעגע הוא יכול לחבק חזק חזק את אי-אה, הבובה הפרוותית הסגולה שלו, עד שזה יעבור.

כל הערב הייתי באי שקט, היה לי עצוב. עצוב בשבילו.

אתם מבינים?! הצצי הזה הוא הדבר הראשון שהיה שלו מאז שנולד. הדבר היחידי שחיבר אותו לעצמו, לזהות שלו, הדבר היחיד שקישר בין חייו הקודמים כתינוק בבית הילדים למשפחה החדשה שיש לו היום.

אולי זה נשמע לכם מוגזם, אבל כשיש לכם בבית ילד מאומץ, יפיפה עם עיניים גדולות ורכות שמביט בכם בעצב, כל דבר קטן הופך משמעותי עוד יותר, אפילו הצצי המשומש הזה.

באופן מפתיע ביותר, נועם נכנס למיטה, קראתי לו סיפור על פרידה ממוצץ, התחבקנו, כיסיתי אותו וכיביתי את האור. חצי שעה אחר כך הוא כבר נחר.

“הכל בסדר לייה” אני אומרת לעצמי ועדיין לא מאמינה. הילד שלי, בני הבכור, נפרד היום מהצצי שלו והעולם עומד על תילו.

אז מה זה? זה אנחנו ההורים שמתקשים לקבל את כוחותיהם הגדולים של ילדינו? קשה לנו להאמין שהם יכולים ומסוגלים להתמודד?

היום, בפעם הראשונה, גיליתי שהילד שלי יכול גם בלעדיי, שיש לו כוחות וכשהוא יצטרך הוא ישתמש בהם. גיליתי שהוא אמיץ וגדול ומיוחד וכל זאת בזכות הצצי שלו.

שמי לייה, אמא של נועם, שיודע להתלבש לבד, לשיר מלא שירים, לנגב את הטוסיק לבד, לשטוף ידיים עם סבון אחרי ואפילו להתנגב לבד במקלחת. יש עוד המון דברים שהוא יודע לעשות לבד, ומהיום- גם לישון בלי מוצץ. ויש דבר אחד גדול ומשמעותי שהוא צריך ויכול לקבל רק ממני וזה חיבוק של אמא.

איזה מזל שאני אמא שלו. איזה מזל שהוא הבן שלי.


5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בחינת בגרות

הוא מתבגר. הבן שלי מתבגר. הוא כבר בן 12, אבל מתנהג כנער בוגר. הלב שלו צעיר, רגיש, אבל הוא ער לסביבה שלו ומנסה להתאים את עצמו. אני אומרת לעצמי שזו הדרך הנכונה – מוטמעת בו האינדיבידואליות, אבל בתודעתו ה

הדבר הכי חשוב בעולם

לפני כמה ימים שאל אותי נועם למה אסור לזרוק אבנים על זגוגיות של מכוניות. עניתי לו שבגלל שזה מאוד מסוכן וגם מאוד יקר. כלומר, אם צריך לתקן זגוגית שבורה של מכונית זה יעלה הרבה מאוד כסף. הדגשתי במיוחד את

געגוע

אתמול חזרתי הביתה אחרי העדרות של יומיים. נועם חיכה לי ער במיטה. ניגשתי אליו בחושך ושנינו צחקנו והתחבקנו והתנשקנו. הוא שיחק לי בשיער, בקוקו והיה נרגש ושאל אותי: “חזרת, אימא?” ואני עניתי: “כן, מתוק שלי,