• לייה דייגי

געגוע

אתמול חזרתי הביתה אחרי העדרות של יומיים. נועם חיכה לי ער במיטה.

ניגשתי אליו בחושך ושנינו צחקנו והתחבקנו והתנשקנו.

הוא שיחק לי בשיער, בקוקו והיה נרגש ושאל אותי: “חזרת, אימא?” ואני עניתי: “כן, מתוק שלי, חזרתי” והוא שוב שאל: “אבל חזרת, אימא?”

חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו: “אני תמיד אחזור, תמיד אהיה כאן בשבילך אהוב שלי, ילד מתוק שלי”.

ככה התחבקנו והוא ליטף לי את השיער ואני ליטפתי לו את הגב הארוך והקטן.

ושכחתי שלא ילדתי אותו.

נועם הוא הילד המופלא שלי. הוא נולד מרחמה של אישה אחרת. אבל בשמיים ידעו שיש בעיה ארגונית, עשו קצת סדר ובגיל שנה ו-10 חודשים הוא היה סופסוף מוכן להיות הבן שלי ואז הוא בא.

ומאז אני אימא.

האושר שממלא לי את הלב כשאני אומרת את המילה “אימא” צורב כל כך, שהבטן מתכווצת והעיניים נמלאות דמעות.

אני אימא.

אני מאושרת.

באמת.

5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בחינת בגרות

הוא מתבגר. הבן שלי מתבגר. הוא כבר בן 12, אבל מתנהג כנער בוגר. הלב שלו צעיר, רגיש, אבל הוא ער לסביבה שלו ומנסה להתאים את עצמו. אני אומרת לעצמי שזו הדרך הנכונה – מוטמעת בו האינדיבידואליות, אבל בתודעתו ה

הדבר הכי חשוב בעולם

לפני כמה ימים שאל אותי נועם למה אסור לזרוק אבנים על זגוגיות של מכוניות. עניתי לו שבגלל שזה מאוד מסוכן וגם מאוד יקר. כלומר, אם צריך לתקן זגוגית שבורה של מכונית זה יעלה הרבה מאוד כסף. הדגשתי במיוחד את

ביי ביי צצי

אין לי מושג למה דווקא היום. שום דבר מיוחד לא קרה היום, שום דבר שהכין אותנו לפרידה המשמעותית הזאת מהמוצץ. שמי לייה, אמא של נועם, בן 4 וחצי. ילד מאומץ באהבה מזה כשנתיים פלוס. היום נפרד מהצצי שלו. אחר הצ