געגוע

אתמול חזרתי הביתה אחרי העדרות של יומיים. נועם חיכה לי ער במיטה.

ניגשתי אליו בחושך ושנינו צחקנו והתחבקנו והתנשקנו.

הוא שיחק לי בשיער, בקוקו והיה נרגש ושאל אותי: “חזרת, אימא?” ואני עניתי: “כן, מתוק שלי, חזרתי” והוא שוב שאל: “אבל חזרת, אימא?”

חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו: “אני תמיד אחזור, תמיד אהיה כאן בשבילך אהוב שלי, ילד מתוק שלי”.

ככה התחבקנו והוא ליטף לי את השיער ואני ליטפתי לו את הגב הארוך והקטן.

ושכחתי שלא ילדתי אותו.

נועם הוא הילד המופלא שלי. הוא נולד מרחמה של אישה אחרת. אבל בשמיים ידעו שיש בעיה ארגונית, עשו קצת סדר ובגיל שנה ו-10 חודשים הוא היה סופסוף מוכן להיות הבן שלי ואז הוא בא.

ומאז אני אימא.

האושר שממלא לי את הלב כשאני אומרת את המילה “אימא” צורב כל כך, שהבטן מתכווצת והעיניים נמלאות דמעות.

אני אימא.

אני מאושרת.

באמת.