דיכאון עונתי
יש אנשים שסובלים מדיכדוך, יש כאלה מדיכאון סתוי, אני סובלת מדיכאון קיץ.
דווקא בסתיו, כשהכול נובל ועומד לנשור ולמות, דווקא אז אני מרגישה מצוין. מריחה את הקלמנטינות ואת בשורת ההתחדשות שהן מביאות עימן.
בכל מוות יש צמיחה. בכל סוף יש כמיהה לבנייה מחדש. בקיץ? בקיץ חם. בשתי מילים אפשר לסכם את העונה המתישה, המיוזעת, המסוכנת הזאת.
בכל שנה, עם פתיחת העונה הרטובה והלחה הזאת, אני מרגישה את זה, את תחושת הפורענות הממשמשת ובאה, את החידלון, הכיליון. השדות מצהיבים, השמש קופחת ואנשים מאבדים את העשתונות. מלחמות על רכוש, על כבוד, על זכות לנשום טיפת אויר יבש, מלחמות יוקדות, צורבות. קיץ.
ולא בכדי שהמילה קיץ דומה למילה קץ, שכן התחושה היא שקץ העולם מגיע, אך ללא תכלית וללא תקווה. כפטרייה גרעינית עולה מעל ראשנו ומזהירה – "זה הקיץ האחרון שלי איתכם".
ואנשים הולכים לים ואוכלים אבטיח והילדים משתובבים בבריכות הציבוריות המצחינות וגלידות נוטפות על סנטרם של התינוקות וגברים שעירים וכרסתנים מקללים ברמזורים מבעד לחלונות הרכבים והמזגנים נוטפים, נוטפים ולא מקררים וגושי קרח נמסים בכוס הקפה הקר שלי ואף בהם אני לא מוצאת נחמה.
בכל קיץ מחדש אני חווה דיכאון, דיכאון עונתי של עונה שצריכה להיגמר מיד לאחר תחילתה. ולמרות הפירות הטרופיים המצננים, מראה הילדים הצוחקים, קולות הציפורים המקננות, המלמדות את גוזליהן הקטנים לעוף, למרות כל אלו, אני רוצה למות.
דסטין הופמן שוכב על מזרן ים מנופח בבריכה בבית הוריו, מרכיב משקפי שמש, כוס קוקטייל בידו ושמש קופחת על גופו השזוף, גם הוא הבין את זה, אז, שהפורענות עומדת לבוא ולא משנה כמה עמוק יצלול לתוך מימי הבריכה הקרירה, הוא לא יוכל למנוע מהסערה להגיע, לטרוף אותו ואת חייו.
הקיץ מתחיל ואני מחכה שיסתיים. ובנתיים, נכנסת לחדרי, אוטמת את החלונות, מגיפה את הוילונות הכהים ומדליקה את המזגן על הטמפרטורה המינימלית עם עוצמת אוורור מירבית ושוקעת בין הסדינים הרכים כבמערה שחורה וחשוכה ומחכה שזה יגמר.