המכולת

בשנים האחרונות התרגלתי לערוך קניות דרך האינטרנט, כך שיש לי כבר רשימה מסודרת של המצרכים הקבועים שלנו ואני לא צריכה לשבור את הראש בכל שבוע מה לקנות. מה גם, שכשגרים בישוב מרוחק כמו שלי, אין כמו התענוג בקבלת המצרכים ישירות לפתח המטבח. ועכשיו, עם כל הקורונה הזאת, וסגר שנסגר וסגר שנפתח, גם לא ממש יצאתי מהבית וכף רגלי לא דרכה בסופרמרקט האזורי כבר מלמעלה משלושה חודשים.

לפני כמה ימים סיפרה לי חברה שלסופר שלנו, זה האזורי, הגיע קצב חדש והאטליז ("קצבייה" היא קראה לה) הפך לשם דבר בכל האזור ושאנשים מגיעים מרחוק ממש לקנות בשר איכותי, טרי ונקי. "את חייבת להיכנס לראות. חייבת!" היא אמרה לי ועניתי לה בהשתוממות: "טוב, בסדר, בשר, אני אלך" והיא הוסיפה: "ואל תוותרי על הצ'וריסוס, הם היסטריים. הבנים שלי טורפים אותן כמו בוטנים."

הבוקר נזכרתי בהמלצה הלוחצת הזו והחלטתי שבא לי להתאוורר. מאחר והכל עדיין סגור, נשאר לי רק את הקניון המקומי – הסופרמרקט. התקלחתי, התלבשתי, התבשמתי וסידרתי את השיער. מאורע שכזה.

חגיגית למדי הגעתי לסופרמרקט ונטמעתי בין אימהות חובשות מסכות לילדים זבי חוטם שמתחננים לבמבה. מיד כשנכנסתי בדלתות החשמליות שנפתחו לעברי בחגיגיות היכה באפי ריח המאפים הטריים מהמאפייה. לקחתי עגלה והתחלתי לשוטט בין המעברים הרחבים והנוחים. לא ממש ידעתי מה אני מחפשת וגם לא ממש זכרתי אם אני צריכה משהו, אז פשוט שוטטתי ללא מטרה מוגדרת, מתפעמת מהריחות, הצבעים ושפע המזון על המדפים. הגעתי אל האטליז (שלט גדול היה תלוי מעל – "קצבייה") והקצב המבוגר והחביב ניסה למכור לי כל מיני נקניקים ממולאים ובשרים חתוכים ש- "רק תזרקי בסיר גיברת עם קצת מלח וכורכום ויוצא לך מעדן. בעלך סוגד לך. תאמיני לי" אמר וקרץ אלי. חייכתי אליו בנימוס ובליבי עניתי לו- הוא כבר סוגד לי, תודה.

המשכתי להסתובב כך עוד דקות ארוכות והעגלה נותרה ריקה. הגעתי אל מדף דגני הבוקר וחשבתי לחפש קורנפלקס לילדים. שומו שמיים! עמדו שם לפחות עשרים סוגים שונים של דגנים – מלאים, ריקים, צבעוניים, גדול, קטן, עם סוכר, בלי סוכר, עם דבש, עם בוטנים, לאלרגיים לבוטנים, לנמנעים מגלוטן. כל השפע הזה הימם את חושיי ובלבל אותי לגמרי. דחפתי את העגלה קדימה והגעתי לקופה. קניתי לי בקבוק של מיץ תפוחים וחזרתי לאוטו – בלי בשר, בלי ירקות, בלי קורנפלקס, כלום.

התיישבתי באוטו, גמעתי חצי מבקבוק המיץ, הדלקתי סיגריה וניסיתי לחשוב מה קרה פה עכשיו, איך בתוך כל השפע הזה נותרתי עם כלום.

גלשתי בהרהורי ונזכרתי שכשהייתי ילדה בכלל לא היה לנו סופרמרקט וכל חווית הקנייה שלנו הסתכמה במסטיק עיגול אדום או במקרה והיה לי חצי שקל נוסף- מסטיק בזוקה. בחנוכה קנינו סופגנייה, בחורף קרמבו ובקיץ – קרטיב לימון. הדברים היו פשוטים וברורים, הבחירה מוגבלת ומעולם לא יצאתי בידיים ריקות.

גדלתי בגבעתיים, ברחוב צדדי ומקביל לרחוב מרכזי ובו, בהצטלבות בין הרחוב שלי לזה הסואן, עמדה מכולת. מכולת קטנה הבנויה משני חללים. האחד, החלל המרכזי שאת קירותיו כיסו מדפים מהרצפה ועד התקרה ועליהם קופסאות שימורים, אבקות לבישול, חומרי ניקוי ובקבוקים של שמן וחלב עמיד. על הרצפה, למרגלות המדפים, עמדו שקים לבנים גדולים ובהם קטניות מסוגים שונים: אורז, עדשים, אפונה ירוקה ועוד מינים שלא הכרתי את שמם או טעמם אך תמיד סיקרנו אותי. הייתי ילדה ביישנית למדי ולא העזתי לשאול מהם ובכל מקרה, כך לפחות נדמה לי, סביר להניח שהחנווני הזקן היה פוטר אותי בידו ונוזף בי: "ילדה, לא מפריע פה" במבטא האירופי הכבד שלו.

במרכז החלל המרכזי עמד דלפק גדול עם קירות זכוכית ומדף פנימי עליו היו מונחים ומסודרים יפה יפה מיני דגים מעושנים, מומלחים, כבושים או סתם מתים. לידם מיני נקניקים בגוונים שונים מוורוד בהיר ועד גוון שזיף עמוק. לשמאלם של אלו – הגבינות. בלוק גבינה גדול ששחה בתוך קופסא עם מים, גבינות צהובות עם חורים, אחת עם קצת חורים ואחת עם הרבה וקערה גדולה עם נוזל מימי לבן –לֶבֶּן.

על המדף העליון של הדלפק עמדו 3 מכונות גדולות – קופה רושמת, שהייתה משמיעה צלצול פעמון בכל פעם שנפתחה, מכונת פריסה לנקניקים וגבינות ומאזניים גדולים לשקילה. לצד הקופה עמדו מיני ממתקים ותופינים- סוכריות על מקל, קופסא גדולה עם מסטיק עיגולים צבעוניים, קופסא עם מסטיק בזוקה הנחשק וקופסא נוספת עם נחשי לקריץ שחורים וארוכים. בפינת החדר עמד מקרר מתכתי עם ארבע דלתות רחבות וידיות מיוחדות ובו יכולת למצוא את כל מוצרי החלב והביצים. מאחורי הדלפק עמד ארון הלחם ולידו מכונת הפריסה.

החלל השני היה חדר צדדי ששימש כמחסן ותמיד תמהתי איך ידע החנווני להביא משם בדיוק את מה שהלקוח ביקש במהירות ובזריזות כאילו ידע היכן הניח אותו לפני רגע ממש.

המכולת הזו היתה החנות הכי חשובה בחיי כילדה. שם נפגשתי עם חברות, שם התפנקנו עם קרטיב קר בקיץ הלח ולשם היתה שולחת אותי אמא שלי מדי פעם לקנות חלב ולחם ומרשה לי לשמור את העודף או לקנות בו ממתק.

אנשים שונים ומשונים היו נכנסים אל המכולת הקטנה ואת רובם הכרתי, שכנים מהבניין שלי, או זה שלידו, או מהמשך הרחוב. גבעתיים היתה עיר קטנה וצעירה והכרנו את כולם. אבל מידי פעם נתקלתי באיש אחד שאותו לא הכרתי. הוא סיקרן אותי מאוד. הוא היה כבן ארבעים, עם שיער ארוך ומאפיר ותספורת שהזכירה לי את מייק ברנט. היה בו חספוס כלשהו וידיו היו גסות ומצולקות. האיש היה נכנס למכולת ומברך לשלום את החנווני, לעיתים גם מחליף איתו מילה או שתיים על ענייני היום. הוא היה ניגש אל מאחורי הדלפק, לוקח כיכר לחם שחור וחוצה אותה לשתיים. חצי אחד היה מחזיר אל ארון הלחם ואת החצי השני היה פורס באמצע ופותח כמו לחמנייה ענקית. אז היה ניגש אל דלת המקרר מימינו, פותח אותה ומוציא צנצנת קטנה, שנראתה כמו צנצנת ריבה ביתית, אך בתוכה היה מעין ממרח ירוק. כשהיה פותח את המכסה של הצנצנת, מיד התפשט ריח חריף ומיוחד בכל המכולת כולה. ריח עז של תבלינים לא מוכרים היה ממלא את נחיריי ומיד הייתי חשה את בטני מקרקרת ואת פי מתמלא רוק. לא היה לי מושג מה זה הממרח הירוק הזה, אבל הוא טרף את חושיי. האיש היה מורח כמות נדיבה מאוד של הממרח הירוק על הלחם ולאחר מכן מוסיף עליו מספר פרוסות של פסטרמה ורודה וסוגר את הלחם. החנווני היה מגיש לו נייר לבן והוא היה עוטף את הכריך הענק, מחליף כמה מילים נוספות עם החנווני או עם אשתו שלפעמים היתה שם ויוצא. שובל הריח היה יוצא יחד איתו ואני הייתי נשארת פעורת פה.

יום אחד החלטתי לעקוב אחרי האיש הזה בצאתו. לא הצלחתי להתאפק. הייתי חייבת לדעת מיהו ואיך הוא אוכל את הכריך האדיר הזה. האיש יצא מן המכולת כהרגלו ופנה ימינה אל שורת החנויות שאחרי המכולת. הרחוב היה מלא בחנויות מסוגים שונים, חנויות בגדים, נעליים, סנדלריה, חייט ואפילו שען. אחרי מספר חנויות נבלע האיש בתוך חנות גדולה מאוד ונעלם. עמדתי בחוץ והסתכלתי לאן נכנס. זו היתה חנות של זגג. מחוץ לכניסה עמדו זכוכיות בגוון ירקרק בגדלים שונים, תריסים ולוחות עץ. הסתתרתי מאחורי עמוד בטון שהיה בסמוך והמשכתי להציץ אל תוך החנות.

לפתע ראיתי את האיש, מגיח מחדר צדדי, הכריך בידו האחת וכוס זכוכית עם תה חם בידו השנייה. הוא התיישב על כיסא והחל לאכול. הרגשתי איך כל שרירי הפה שלי מתכווצים בתשוקה לטעום מן הכריך המופלא והמסתורי הזה. המשכתי לצפות בו בעיניים פעורות, וממש לקראת הביס האחרון שלו הוא הרים לפתע את עיניו ומבטינו הצטלבו. מבוהלת ומבוישת רצתי מהר, חלפתי בריצה על כל החנויות והגעתי מיוזעת ומתנשפת לכניסה של הבניין שלי. מאז, בכל פעם שהיה נכנס למכולת הייתי מרכינה את ראשי במבוכה ומתאמצת להריח את הממרח הירוק כשאפי דבוק לחזי.

הריח החריף והמתוק הזה עומד באפי עד היום. עברו כמעט עשרים שנים עד שגיליתי מהו הממרח הירוק הזה, וכן, אני מודה, התמכרתי אליו. במשפחה שלי נדבק לי כינוי: "התימנייה", כי לכל תבשיל שאני מכינה אני מוסיפה קצת מהירוק ירוק והחריף הזה.

"זהו. זה מה שאני צריכה לקנות" אמרתי לעצמי בקול רם ויצאתי שוב מהרכב. נכנסתי אל הסופר מרקט, הפעם בלי עגלה, ניגשתי אל מדפי הירקות וליקטתי פלפלים ירוקים חריפים, ראש שום גדול, צרור כוסברה וניגשתי אל הקופה עם חיוך גדול.