• לייה דייגי

הסיפור של מילוש

סיפור אמיתי לאוהבי כלבים

מי לא מכיר את מילוש?! כלב אפור, גדול מימדים, מסוג ויימרנר, שאוהב באפו לחטט בפחים…

כן, כן, כזה הוא היה, מין זבלן כזה, כלב ללא תקנה. היה עובר בין שכונה לשכונה, מרביץ על הדשא קובבה גדולה ועובר מיד לפח, למצוא איזו עצם שמנה.

היו רואים אותו רץ ועובר בין בתי הקיבוץ עם שקית של לחם, אשפה ואפילו טיטולים… יאמר לזכותו שלא בחל באף אחד מן הטעמים.

מילוש, הכלב הראשון שלנו, הילד הראשון שלנו.

את מילוש פגשנו לראשונה כשהיה בן חודשיים, אנחנו בדיוק נישאנו ונחנו מחגיגות החתונה באיזה מלון יפואי. אחי הבטיח לנו הפתעה – מתנה מיוחדת לחתונה ואנחנו לא ידענו במה מדובר. ישבנו וחיכינו בחדרנו במלון והנה הדלת נפתחת וממנה מגיח גורון אפור ומגושם עם עיני טורקיז בוהקות. כולו נראה מנומנם וטיפשון, אנחנו מופתעים, נלהבים והוא ממש אדיש. פוסע לעברנו בכפות רגליים גדולות מן הרגיל, נעמד במרכז החדר ומיד משתין. עוד אנחנו המומים מהמחדל, רצים להביא סמרטוט ומים, הוא כבר הספיק לחרבן פעמיים. כבר אז הבנו שיש פה טריק – הכלב מתוק ויפה ומקסים – אבל הולך לעשות לנו בלאגן בחיים.

ובאמת כך היה. בשנתו הראשונה מילוש היה כלב חסר תקנה, לא עזרו האילוף, הסירוס, הנקניקים והרצועות האיומות – הכלב החליט לחיות בדרכו שלו.

בתחילה גרנו בדירה בתל אביב. אנחנו ניסינו לבלות, אבל מילוש היה עסוק בלהשתין ולבכות. היה מיילל מבוקר ועד ערב, אוכל מכל הבא ליד ומפרק את הרהיטים החדשים. ממש התחלה מופלאה לזוג צעיר. כבר אז הבנו שזהו מבחן ובבוא היום כשנהפוך להורים, נהיה בוודאי מאוד מיומנים.

כך עברנו מדירה לבית ולבסוף הגענו לקיבוץ – גן עדן לכלבים!

העברנו עם מילוש שבע שנים נפלאות בקיבוץ, היה לו מרחב עצום, דשא לתפארת הקקי שלו, הרבה פחים ירוקים וזמינים, שלא לדבר על קלנועיות וסלים. מילוש חגג מכל הבא ליד ולמרות שניסינו לחנכו – הוא היה עקשן ומרדן.

נוסיף על הכל, כדי שלא תתקבל תמונה עגומה – מילוש היה כלב מלא חום ואהבה. תמיד חיכה לנו ביללה נוגה, רץ לעברנו ונותן נשיקה וליקוק רטוב. אהב מאוד להתכרבל על הספה ולהתכסות עם אורי בשמיכה. ממש כמו ילד.

במשך כתשע שנות נישואים, מילוש מילא חלל גדול בפנים ועד לרגע בו הפכנו רשמית להורים, הוא היה זה שזכה בכל הטיפול המסור, הנשיקות והחיבוקים.

כשהגיע אלינו נועם, קיבל אותו בשתיקה, מיד הבין כי מקומו בבית השתנה. לא רטן, לא נבח, אלא גישש והכיר ולאט לאט הפך לבובה בידי הבנדיט. נועם אהב מאוד לכסות את מילוש במטפחת, לקשור סרטים על זנבו, ללטף, לחבק, לטפוח על הגב.

מילוש, למרות גודלו, היה כלב עדין, אך לא מתחשב. מגושם, אך מלא מרץ ושמחת חיים. כלב שכיף לגדל, למרות שבלילות היה נובח ומיילל.

בערב ראש השנה, הרגיש לא טוב והבטן התנפחה, חשבנו לעצמנו שבטח עוד פעם בלע איזו שטות, עצמות או סתם שקית נטושה. המצב החמיר, הרופא היה מודאג, ובמוצאי החג, לאחר ניתוח, התברר שהיה חולה מאוד וימיו ספורים.

קיבלנו החלטה כואבת, בעיניים דומעות – למנוע ממנו כאב וסבל מיותר ולומר למילוש שלום ולא להתראות עוד.

כמעט בן עשר, כלב נדיר, חבר אמיתי ומלא אהבה.

15/3/2000 - 20/9/2009

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

השטן ירד לג'ורג'יה

בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה אני נזכרת בך. אני זוכרת בדיוק את הפעם הראשונה שהשמעת לי אותו. ישבנו בחדר הקטן שלך בקיבוץ. מצנח תלוי על התקרה, מנורה עומדת ועליה מטפחת אדומה, מאפרה מלאה בדלים על השולחן ה

אלסקה זה כאן

שבת מאוד גשומה היתה אצלנו בנגב. מחזה נדיר ומרהיב של קיתונות גשם שירדו מן השמיים והרוו את צימאונם של העצים שלי, של הירקות בגינת הירק, השיחים, הפרחים והפכו את הדשא לירוק וזורח מתמיד. תענוג. אני אוהבת את

סמרטוט הניקיון של הנפש

אחת לחודש, אצל כל אישה, מופיעה הכתמה חומה-אדמדמה בתחתוניה ומבשרת לה על שבוע אימים נוסף הכולל כאבים, עלייה מרגיזה במשקל, מצבי רוח בלתי נשלטים ומסוכנים לציבור, ועוד מיני תופעות שונות ומשונות. יש לזה שם,