השטן ירד לג'ורג'יה

בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה אני נזכרת בך. אני זוכרת בדיוק את הפעם הראשונה שהשמעת לי אותו. ישבנו בחדר הקטן שלך בקיבוץ. מצנח תלוי על התקרה, מנורה עומדת ועליה מטפחת אדומה, מאפרה מלאה בדלים על השולחן הקטן. ישבנו מסביב לשולחן שהיה עמוס בכוסות שתייה ובקבוקי בירה ואתה היית נלהב לספר לנו על מה השיר מדבר. זה היה חורף. או אולי סתיו. את זה אני לא זוכרת. אני גם לא ממש זוכרת אותך. האמת היא שמעולם לא חשבתי עליך כעל מישהו משמעותי בחיי, אבל בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה אני נזכרת בך.

הנה, גם עכשיו הוא מתנגן ברדיו. לא שמעתי אותו זמן רב. איך הפלגת בתיאור הגאונות של נגינת הכינור, כאילו הכינור עצמו הוא הוא המלחמה האמיתית בין השטן שירד לג'ורג'יה לבין ג'וני הנער הגאוותן. אני זוכרת את האור העמום בחדר, את צרימתו של הכינור בתוך הראש שלי. זוכרת.

אני זוכרת איך אני, ילדה אבודה בת 15, רציתי שיהיה לי כזה חדר משלי. אני זוכרת שהסתכלתי סביבי בחדר שלך ודמיינתי איך הייתי מסדרת אותו בעצמי.

בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה אני נזכרת בבדידות שחייתי בה. לא הייתי לבד. אף פעם לא הייתי ממש לבד. אפילו טיול אחרי צבא לא עשיתי. מרוב פחד- להיות לבד. אבל בכל השנים ובכל התקופות תמיד הייתי בודדה. נפש מעונה שמחפשת בית. מסתובבת ביניכם. מודדת, בודקת, מתבוננת מהצד ורוצה גם.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחפשת פינה חמה לשים בה את הראש. להרגיש בבית. להרגיש בית. לכל מקום אליו הגעתי סידרתי לי מיד פינה שתרגיש שלי. את זה למדתי מההורים שלי- לארוז לאט, לבחור מה להשאיר ומה לזרוק, למיין, להקדיש מחשבה, לעטוף בזהירות ובעדינות אבל לפרוק מהר את הארגזים, כמה שיותר מהר להוציא את הכלים מעטיפות נייר העיתון, לנקות את הספרים משאריות האבק ולהניח על המדף שכבר נתלה. צ'יק-צ'ק, אין זמן ילדה, צריך כמה שיותר מהר להרגיש בבית. תסדרי את הבגדים בארון, תיתלי את התמונות, אנחנו נסדר את הכלים במטבח. תכף נרגיש בבית. תכף נארוז שוב. תכף ניסע לעיר חדשה ויהיו לך חברות חדשות ושכנים חדשים וכיתה חדשה ואת לא תהיי לבד. אבל בודדה כן. בודדה את תהיי. כל הזמן.

מרבית האנשים שאני מכירה חושבים שבית הוא מבנה של 4 קירות וגג. אבל רק אנשים כמוני יודעים שבית הוא גם מזוודה קטנה עם תמונות וספר ישן. בית הוא האיש שאני ישנה לצידו בלילה. בית הוא תחושה. בית הוא ההיפך מבדידות. בית הוא שיר שזורק אותי אחורה בזמן ומזכיר לי מה זה אין-בית. מה זו הזדקקות. מה זו כמיהה.

ועכשיו, אני עומדת במטבח של הבית שלי, אני לבד במטבח, אבל אני לא בודדה. כבר לא. כבר שנים שאני לא בודדה ומצאתי לי בית. אני עומדת במטבח וקולפת את הגזרים למרק והשיר הזה מתנגן ברדיו ואני נזכרת בך ובחדר ובכינור של ג'וני וחושבת – כמה רחוק הכל וכמה קרוב. בלב שלי המרחקים הם עצומים וקצרים באותה המידה. ונצבט לי הלב. צביטה של אושר, נחת של ילדה בודדה בלי בית שגדלה להיות אישה שלמה עם בית.