top of page
  • תמונת הסופר/תלייה דייגי

התחלה

הסיפור הזה מתחיל מהסוף.

מסע שהתחיל לפני 12 שנים ואולי לא נגמר לעולם. יהיה טוב. אפילו טוב מאוד.

אני לייה, אמא של נועם, אשתו האהובה והאוהבת של אורי.

היו ימים שלא האמנתי שאוכל לשבת ולכתוב בפשטות כזו את המילה אמא. פעם היא הייתה מעבירה בי צמרמורת או פרפרים בבטן. פעם היא באה בהקשרים של כאב וסבל, כמיהה ואכזבה.

הכרתי את אורי ב-31/1/97, אז נפגשנו לראשונה, בילינו ביחד את הלילה ומאז לא נפרדנו. אהבה גדולה, ענקית, עם הרבה חששות. ממש "לאב סטורי" אמיתי בקיבוץ קטן בדרום.

ואז עברנו לגור יחד בקיבוץ אחר ואז החתונה. מושלם. מוקפים חברים, משפחה, המון המון אהבה.

ובנתיים, אני צומחת וגדלה, מניחה מאחוריי את שנות הבדידות הקשות ומתכננת את העתיד.

שנה אחרי החתונה, בדיוק ביום הנישואים הראשון, אני מפסיקה לקחת גלולות ובטוחה שאקבל מתנה - תינוק.

צעירה ותמימה.

גם קצת מטומטמת. האמת.

כשאיחר המחזור הראשון התקשרתי קודם לא’, חברתי היקרה, היו לי דמעות בעיניים, כל כך התרגשתי. איך כבר אז ידעתי, חשבתי שזה כל כך משמעותי עבורי להיות אמא?! אין לי הסבר לזה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

הוא מתבגר. הבן שלי מתבגר. הוא כבר בן 12, אבל מתנהג כנער בוגר. הלב שלו צעיר, רגיש, אבל הוא ער לסביבה שלו ומנסה להתאים את עצמו. אני אומרת לעצמי שזו הדרך הנכונה – מוטמעת בו האינדיבידואליות, אבל בתודעתו ה

לפני כמה ימים שאל אותי נועם למה אסור לזרוק אבנים על זגוגיות של מכוניות. עניתי לו שבגלל שזה מאוד מסוכן וגם מאוד יקר. כלומר, אם צריך לתקן זגוגית שבורה של מכונית זה יעלה הרבה מאוד כסף. הדגשתי במיוחד את

אתמול חזרתי הביתה אחרי העדרות של יומיים. נועם חיכה לי ער במיטה. ניגשתי אליו בחושך ושנינו צחקנו והתחבקנו והתנשקנו. הוא שיחק לי בשיער, בקוקו והיה נרגש ושאל אותי: “חזרת, אימא?” ואני עניתי: “כן, מתוק שלי,

bottom of page