• לייה דייגי

זריקות תת-עוריות לתוך הנשמה

החלטתי שנמאס לי מהכל. מבית החולים, מהריחות, מהאנשים, מהיחס המזלזל של הפקידות בקבלה, מהעמידה בתור עם כל הנשים. היו שם בבית החולים שתי דלתות, אחת שממנה יצאו עם בטן ענקית והשנייה, ממנה יצאתי אני, עם חלל ענקי ברחם. לא יכולתי לסבול את זה יותר.

הבנתי שאין מנוס ואני צריכה למסור את גופי, רחמי, נשמתי, לידיהם של רופאים מיומנים שמרוויחים בוחטות על הביציות שלי. הלכתי לרפואה פרטית. אמרתי לאורי שלא מעניין אותי כלום, אני מעדיפה לרעוב מללכת שוב לבית חולים. אז נרשמנו אצל רופא תותח, כזה שכתוב על אחוזי ההצלחה שלו בעיתונים ובמקרה הוא גם קיבל נשים במרכז טיפולי נחשב באזור השרון.

באותה תקופה עבדתי כסייעת בגן ילדים ושנאתי כל רגע, לא יכולתי לסבול ילדים סביבי ולא יכולתי לסבול להיות רחוקה מהם. לא יכולתי לשמוע על חברות של חברים שנכנסו להריון, ילדו, הניקו, הפליצו, בכו, סבלו מטחורים ומה לא! גם אני רציתי את זה, מאוד.

ולא התכוונתי להיות נחמדה לאף אחד.

החלטתי להיות מגעילה וזהו!

לא הלכתי לארועים משמחים, לא קניתי מתנות, גזרתי את השיערות היפות שלי ולאט לאט איבדתי את כל תחושת הנשיות והרכות שהיתה בי.

הפכתי ליצור דוחה ואומלל, כמו גולום, אבל בגרסה השמנה שלו. ככה לפחות הרגשתי. למזלי, האנשים סביבי הבינו, גילו אמפתיה ולא בגדו בי, הם ידעו שמתישהו אחזור למוטב. זה לקח קצת זמן, כי אתם מבינים, ההורמונים האלה ממש משנים את הגוף והנפש, ההשפעה שלהם ארוכת טווח, ולא היה פשוט, ברבות הימים, להפוך חזרה ממפלצת לאישה יפה.

שנאתי את העולם, שנאתי אנשים שהיה להם טוב והרגישו אושר, לא האמנתי בזה. שנאתי נשים בהריון, לידה, הנקה. שנאתי פרסומות בטלויזיה. במיוחד של קופות החולים. כאילו שכולן פה יולדות, כוס אמק!!! זה העליב אותי, אישית.

עם כל המרמור הזה באתי להפרייה הראשונה.

רקע כללי על הפריית מבחנה: הפריית מבחנה היא תהליך רפואי (פולשני לטעמי) שבו האישה מקבלת הורמונים באינטנסיביות, לרוב בזריקות תת עוריות / לשריר (הבדל משמעותי בין דקירה נסבלת לכאב שטני) וזאת במטרה להגדיל את כמות הביציות המתפתחות בשחלות. לאחר תקופה של כשבועיים ימים של זריקות ערב, ערב, כשהבטן שלך נראית כמו מסננת עם חורים סגולים, מתחילות בדיקות הדם והאולטרסאונדים, לפעמים כל יום, לפעמים כל יומיים, תלוי במצב. ואז מגיעה הזריקה המיוחלת, זריקת הביוץ, היא נותנת אות לרחם להתחיל לבייץ. אולי אני קצת מבלבלת טכנית, אבל אני די בטוחה שאני קרובה מאוד בהבנתי את התהליך. בכל מקרה, אחרי כל זה (אגב את הזריקה המבייצת קיבלתי בדרך כלל בשלוש לפנות בוקר, אורי היה מעיר אותי והיא היתה הכואבת מכולן, כי כבר הייתי נפוחה לגמרי מכל ההורמונים), היינו מגיעים בבוקר אל המרפאה הפרטית, למעשה, מדובר בבית חולים קטן עם יחס אישי מדהים. ובאמת, אני מברכת את האחיות היקרות שלמרות כל הניכור והקור והפחד, עזרו לי להרגיש קצת יותר בטוחה.

ואז זה קורה, אני, לייה דייגי, שמעולם לא ראיתי חדר ניתוח מבפנים, מעולם לא הוכנסה לי מחט ענקית לזרוע , לא הורדמתי, נותחתי, חוטטתי מפנים, חוטאתי מבחוץ, נכנסת לחדר הניתוח, מורידה את בגדי ולובשת חתיכת בד ירוק שלא מכסה את התחת הגדול והלבן שלי. החדר קר, קפוא, ואני רועדת מפחד. לאורי אסור להכנס, הוא קיבל פס. הוא רק צריך להשפיך את הזרעים היקרים שלו בכוסית ולשבת לראות טלויזיה ולקרוא “לאישה” בחדר ההמתנה. הוא גבר. יופי לו.

אני יוצאת מחדרון ההלבשה עם החריץ החשוף מאחורה ומתה מבושה ומבוכה, מסביבי, אחיות, רופא מרדים, סניטר, רופא גניקולוג, עוד רופא גניקולוג, ממש “מועדון לחבר”. ומולי, מיטת ניתוחים מבריקה מנירוסטה, קרה ומאיימת. הרופא המרדים קורא לי הצידה ומושיב אותי על כיסא קטן, הוא מתחיל לשאול שאלות על הבריאות הכללית שלי ואז הוא שואל אותי מה המשקל שלי ולא נעים לי להגיד לו את האמת, אבל אני מפחדת לשקר, כי אולי יהיה לזה השפעה על ההרדמה – אולי זה לא יספיק?! החלטתי להוסיף כמה קילוגרמים למשקל שלי – מה שבטוח!

פעם, לפני הרבה שנים ראיתי סרט מסדרת “אזור הדמדומים” – זה היה על איש אחד שעובר תאונת דרכים ולכאורה הופך לצמח, אבל המוח שלו עובד וכאילו שומעים אותו מדבר. ואז מביאים אותו לחדר ניתוח ושם יש רופא שרוצה לנקום בו על משהו, והוא מנתח אותו בלי הרדמה, ופותח לו את הבטן, והאיש הזה צורח מכאבים אבל אף אחד לא שומע אותו, זה רק במוח שלו, בקיצור, אתם מבינים עם איזה סרטים בראש נכנסתי להפרייה הזאת.

טוב, נחזור אל שולחן הניתוחים. משכיבים אותי, האחיות מרגיעות ומתחילות לכסות אותי במאתיים שכבות של בדים בגוונים שונים של ירוק-ניתוחי. כולי מכוסה חוץ מהזרועות, פרצוף, ולמעשה, האיבר החשוב ביותר שלי – פות. סתם אני נחמדה אליכם, אני שונאת את המילה הזאת. אני מעדיפה להגיד כוס. ומי שיש לה בעיה אם זה, אז זאת באמת בעיה שלה, סלחו לי. זה לא קשור לפמיניזם, זו פשוט מילה יותר כיפית לביטוי.

כך אני שוכבת לי ומהרהרת בראש שבעצם זה לא נורא כל כך, תכף יבוא המרדים וישים לי את המסכה עם הריח של השושנים על הפרצוף ואני אלך לישון. בנתיים האחיות מחברות אותי למליון צינורות – לחץ דם, אלקטרודות ואין לי מושג מה, ואז אני שמה לב שהרופא המרדים מתיישב על שרפרף לצד יד ימין שלי ומתחיל ללטף אותה. איזה שושנים ואיזה נעליים, הוא הביא מחט ע-נ-ק-י-ת ואני ייחלתי למוות, סובבתי את הראש ובכיתי בשקט מפחד וכאב. אחת האחיות, יחסית מבוגרת, וגם במקרה דומה מאוד לסבתא שלי, ניגשה אלי ולקחת את ידי השמאלית בידה, ואמרה לי: “תלחצי, זה בסדר, אל תדאגי”. זה היה רק הפרומו.

הרופא האדיוט הזה הכניס לי את המחט והתחיל לכאוב לי בטרוף, שרף לי נורא וצרחתי שזה לא בסדר, ואז הוא הוציא את המחט וגיליתי מושג חדש בתחום הרפואה: פרה- משהו (כבר שכחתי), שלמעשה אומר שהוא הכניס לי את המחט מחוץ לוריד. וזה לא טוב, זה נורא ואיום!

ניסיתי להירגע והאחיות ליטפו אותי, ואז אמרתי להם שאני בסדר, אפשר להמשיך. חיכיתי שהרופא יבוא אלי שוב וינסה באותו מקום, אבל הוא התיישב בצד שמאל שלי והחל ללטף את גב כף היד השמאלית שלי, ליטף חזק האמת, ואני חשבתי לעצמי – איזה חמוד – קודם דפק אותי עם המחט בזרוע, עכשיו בא קצת לנחם, אולי אני אסלח לו בכל זאת. איזו מטומטמת. תוך שלוש שניות, הוא תקע לי מחט עצומה לתוך גב כף היד ואני חשבתי שאני מתעלפת מאימה וכאב.

אולי חלקכם יחשבו שאני מגזימה. זה בסדר מותר לכם. אני רק רוצה לציין שוב (!) שאני, לייה דייגי, מאוד, מאוד, מאוד מפחדת מזריקות ובכלל! טוב, קיבלתי שיעור אמיתי לחיים כמו שאומרים.

בקיצור, כמה דקות אחר כך נכנס הרופא ושאל מה שלומי, חייכתי כמו פרה מטומטמת ועניתי: “טוב, ואתה?”, הוא אמר שכבר מתחילים, אז אמרתי לו: “ד”ר, תעשה שאני אישן טוב, בסדר?” והדבר הבא שאני זוכרת זה את הפרצוף של אורי מחייך אלי ושואל אותי אם אני בסדר.

התעוררתי מההרדמה בחדר האשפוז הצופה לים, ומיד ניגשה אלי אחות ומסרה לי מידע מיותר לגמרי. היא הודיעה לי שהם כבר נתנו לי משכך כאבים, הייתי מופתעת ושאלתי אותה: “מה? בוריד?” היא חייכה אלי כמו שמחייכים לילד בן שלוש ששואל את השאלה הכי מטופשת בעולם, וענתה לי “לא חמודה. החדרנו לך נר..” נו, באמת! יכולת לוותר על זה, לא?! המחשבה שבנוסף לחיטוט בתוך השחלות שלי, מישהו גם דחף לי אצבע לתחת ממש הרגה אותי בשלב הזה.

כפי שודאי הבנתם, בתהליך ההרדמה, נשאבות הביציות משתי השחלות שלי ועוברות למעבדה, שם הן מושמות בצלוחית קטנה ומיד הן נפגשות עם הזרע של אורי, שעבר סינון להשבחת הגזע.

מה קורה אחר כך? רב הנסתר על הגלוי.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בחינת בגרות

הוא מתבגר. הבן שלי מתבגר. הוא כבר בן 12, אבל מתנהג כנער בוגר. הלב שלו צעיר, רגיש, אבל הוא ער לסביבה שלו ומנסה להתאים את עצמו. אני אומרת לעצמי שזו הדרך הנכונה – מוטמעת בו האינדיבידואליות, אבל בתודעתו ה

הדבר הכי חשוב בעולם

לפני כמה ימים שאל אותי נועם למה אסור לזרוק אבנים על זגוגיות של מכוניות. עניתי לו שבגלל שזה מאוד מסוכן וגם מאוד יקר. כלומר, אם צריך לתקן זגוגית שבורה של מכונית זה יעלה הרבה מאוד כסף. הדגשתי במיוחד את

געגוע

אתמול חזרתי הביתה אחרי העדרות של יומיים. נועם חיכה לי ער במיטה. ניגשתי אליו בחושך ושנינו צחקנו והתחבקנו והתנשקנו. הוא שיחק לי בשיער, בקוקו והיה נרגש ושאל אותי: “חזרת, אימא?” ואני עניתי: “כן, מתוק שלי,

  • Black Facebook Icon
  • Black Twitter Icon
  • Black Pinterest Icon
  • Black Flickr Icon
  • Black Instagram Icon

© 2023 by The Mountain Man. Proudly created with Wix.com