חופשה באגף הסגור
לא. לא טוב לי. לא טוב לי בכלל. אני מסתובבת ככה בינינו כבר הרבה זמן ולא יודעת למה.
ככה פתאום, יום אחד קמתי בבוקר והבנתי שממש ממש ממש רע לי ושום דבר לא יכול לעשות לי נעים עכשיו או לשמח אותי. פשוט ככה.
הלכתי לרופא. הוא אמר שיש לי אישיות חרדתית. אני לא מתווכחת איתו. הוא הרופא. אז ביקשתי כדורים כדי שאוכל לישון טוב בלילה ואז הוא כבר היסס קצת.
הוא שאל אותי מה אני רוצה בדיוק, עניתי לו: “חופשה באגף הסגור. אתה יכול לסדר לי?”
הוא חייך אלי ורשם לי ויטמינים שכנראה חסר לי בגוף. אבל אני באמת התכוונתי לזה. אני ממש רוצה חופשה באגף סגור, לא משנה איזה, לא משנה איפה, לקבל כוס תה שלוש פעמים ביום, לראות טלוויזיה בערב, ללכת לשיעור אמנות בבוקר, ולטייל על המדשאות.
חופש. שקט. שלווה. לבד.
בנתיים, אני חוזרת הביתה לבעל, שני ילדים וכלב מטונף וכולם כולם כולם מרגישים מוזנחים ונטולי אהבה ויחס אישי ואני לא מאשימה אותם, הם צודקים. אמא עייפה.
אתמול החלטתי להכין משהו לארוחת ערב, זה לא קרה כבר שבועות, אז בישלתי פתיתים מטופשים עם תירס ואפונה ואפילו את זה הצלחתי לשרוף. כשאורי בא הביתה, ראיתי שהוא מופתע שיש אוכל והציץ לתוך הסיר ואז הסתכל אלי במבט שואל. מיהרתי להגיב: “הכנתי פתיתים שרופים. כמו החיים שלי. ככה זה נראה. תאכל. לילדים היה טעים.”
ושלא תחשבו שאני לא יודעת שבעצם טוב לי. כן, כן. גם את זה אני יודעת. יש לי רשימה שלמה של כל מה שיש לי בחיים ולאחרים אין ויש לי הרבה יותר מלרוב, אני יודעת. יש לי בעל כמעט מושלם, שני ילדים מדהימים, כלב שרק רוצה לתת אהבה, בית מאובזר בכל טוב, משפחה אוהבת וחברות יקרות ותומכות. לא צריך יותר כלום. באמת.
ובכל זאת, למרות הכל, לי לא טוב!
אני יושבת בבקרים במרפסת ביתי וצופה על הדשא הירוק והעצים הפורחים, זו עונה יפיפייה. אני רואה את היופי, אני מריחה אותו, אני גומעת אותו יחד עם עשן הסיגריה ובוכה. היופי הזה מעציב אותי, אני הרי נוגעת בו ובכל זאת מרגישה רחוקה.
יש שד שמתחולל בתוכי, הוא רוקד לי סמבה עם הלב, מציץ לי מתוך הבטן אחת לכמה חודשים או שנים ומפריע לי לנשום, מפריע לי לחיות, עושה לי בלאגן ואני יוצאת משיווי משקל ועוד רגע מועדת, אבל לא. אף פעם לא מועדת. אורי תופס בזמן.
אולי בכל זאת איזה כדור למצברוח?