• לייה דייגי

טקסים, פולחנים ותה סיני מגעיל

הבנתי שזה לא הולך רק עם הפריות, ואולי צריך חיזוקיות.

קיבלתי במתנה נר מהקבר של הבבא סאלי שצריך להדליק ביום שישי, לבנדר לתלות מעל המשקוף בבית, ביצה מברית מילה שצריך לבשל, עורלה של תינוק שאך נולד ועוד מיליון רעיונות, עצות, המלצות, כישופים ולחשים.

חלק עשיתי וחלק לא, ממש לא נעים לי להודות בזה, אבל היו רגעים שהאמנתי שזו הדרך. הייתי כבר כל כך מיואשת שלא ראיתי בעיניים. התחלתי להדליק נרות ביום שישי ולקרוא פרקי תהילים.

יום אחד, מישהי המליצה לי על מרפא אלטרנטיבי ידוע עם אחוזי הצלחה גבוהים. נפגשנו איתו והוא הודיע לי חד משמעית שאין לי בעיה להיכנס להריון והכל באשמת הזרע הסורר של אורי. אני שמחתי ואורי לא. ממש לא. הוא התבאס נורא, אבל בשבילי הוא היה מוכן לעשות הכל. המרפא המליץ על שתיית תרכובות צמחים סיניות שמכינים בבית מרקחת טבעוני פלצני בתל אביב ואנחנו אמרנו: “אמן, כן יהיה רצון” וקנינו את העשבים.

כל שבוע, במשך חצי שנה, בישלתי לאורי תה שחור-חום מגעיל, שהסריח את כל הבית והיה לו ריח וטעם של קקי מיובש של ג’מוס רקוב. איזה גועל. הוא הקפיד לשתות כמו גבר, ואני האפסית לא הייתי מסוגלת לשתות את האבקה המגעילה שהוא נתן לי. היה לה טעם של עכבישים מתים טחונים דק, משהו שאולי הוציאו מאיזה משרפה בגרמניה, ממש מגעיל בצורה לא אנושית. אחרי כמה פעמים שכמעט הקאתי, החלטתי לוותר ולחזור להאמין ברופא הקונבנציונלי שלי. אבל את אורי הכרחתי להמשיך לסבול, הרי המרפא אמר שהכל בגלל הזרע שלו – אז שישתה!

בשלב מסוים, אחרי כחצי שנה, גם הוא נשבר והפסקנו עם זה. לפני כשנתיים העפתי חבילות שלמות של העלים הדוחים האלה לפח. בזאת נגמר הרומן שלנו עם הרפואה הסינית.

חזרנו לטיפולים, ופתאום היה לנו מרץ מחודש, אבל אחרי עוד נסיון כושל נשברתי לגמרי והחלטתי סופית שזהו! אני לשולחן הניתוחים לא חוזרת יותר.

קל להגיד, קשה לוותר. ממש קשה. התחילה מלחמת עולם ביני לבין אורי. הוא רצה להמשיך ואני לא. נלחמתי עד חורמה על הזכות להחליט על הגוף שלי. אני מודה היום שלא היתה לי שום מסוגלות ריגשית להתחשב ברגשותיו וצרכיו של אורי. למזלי, הוא אוהב אותי מאוד והבין לעומק את הקושי שלי. למזלי אנחנו זוג כזה, למזלנו אנחנו עדיין יחד.

איזה מזל שאתה איתי ואני איתך אורי דייגי. איזה מזל. איזה גורל.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בחינת בגרות

הוא מתבגר. הבן שלי מתבגר. הוא כבר בן 12, אבל מתנהג כנער בוגר. הלב שלו צעיר, רגיש, אבל הוא ער לסביבה שלו ומנסה להתאים את עצמו. אני אומרת לעצמי שזו הדרך הנכונה – מוטמעת בו האינדיבידואליות, אבל בתודעתו ה

הדבר הכי חשוב בעולם

לפני כמה ימים שאל אותי נועם למה אסור לזרוק אבנים על זגוגיות של מכוניות. עניתי לו שבגלל שזה מאוד מסוכן וגם מאוד יקר. כלומר, אם צריך לתקן זגוגית שבורה של מכונית זה יעלה הרבה מאוד כסף. הדגשתי במיוחד את

געגוע

אתמול חזרתי הביתה אחרי העדרות של יומיים. נועם חיכה לי ער במיטה. ניגשתי אליו בחושך ושנינו צחקנו והתחבקנו והתנשקנו. הוא שיחק לי בשיער, בקוקו והיה נרגש ושאל אותי: “חזרת, אימא?” ואני עניתי: “כן, מתוק שלי,

  • Black Facebook Icon
  • Black Twitter Icon
  • Black Pinterest Icon
  • Black Flickr Icon
  • Black Instagram Icon

© 2023 by The Mountain Man. Proudly created with Wix.com