יום המשפחה
-"מה את עומדת כאן? התנור לא יעבוד מהר יותר אם תסתכלי עליו".
היא חייכה אליו: "אתה יודע שאני בלחץ. אתה מכיר אותי".
-"אני מכיר אותך, אבל עדיין לא מבין מה את כל כך בלחץ? זה רק הילדים. וחוץ מזה, את גם לא צריכה לטרוח, ברור שמאיה תביא איתה כל מיני כיבודים ושטויות, יכולת לוותר על אפיית עוגה".
-"כן, נכון, אבל לא נעים לי שהם באים ולא הכנתי כלום בעצמי. זה לא יפה. רק עוגה קטנה, לא סיפור. ואם אתה כבר פה, אולי תעביר ניגוב על השולחן בסלון? הוא מלא אבק."
-"משימות, משימות, משימות, מזל שיש לך אותי".
היא ציחקקה, "נכון, באמת מזל".
הוא נשק לה ולקח סמרטוט לח ויצא אל הסלון. היא הסתכלה על גבו בלכתו. כמה היא אוהבת את האיש שלה. והוא צודק, היא סתם טורחת. מאיה, בתה הבכורה בטח תגיע עם שלל פירות יבשים ופיצוחים וכל מיני חטיפים ושוקולדים לילדים. אבל היה בה, ברותי, משהו מובנה. כנראה מבית סבתה- כשבאים אורחים צריך להכין. משהו. לא משנה מה. שנים היא סבלה מהשטות הזאת כשהיו מגיעים אורחים בפתאומיות, מודיעים רק עשר דקות קודם על הגעתם לביקור. היא הייתה משתגעת מזה. פותחת את המקרר והמגרות ומנסה להוציא יש מאין. אבל היא סבלה יותר מהמבוכה שחשה כשהגישה רק כוסות קפה על שולחן ריק. זה גרם לה להרגיש ענייה. והיא, רותי, בעוני היא מבינה.
בילדותה היה צנע. לא אמיתי, אבל ישראל היתה עוד מדינה קטנה וצעירה ובמכולת השכונתית היה מלאי דל מאוד של מצרכים. הם התרגלו להנות ממה שיש והיא זוכרת איך מסטיק "בזוקה" ורוד היה כל עולמה. מצחיק. איך הדברים השתנו. היום היא נכנסת לסופר הגדול והולכת לאיבוד בין המדפים השופעים. היא גם זוכרת את התקופה שבאה אחר כך. את השפע שהתחיל לזרום מאמריקה אל תוך המכולות הקטנות. איך פתאום צצו מכולות גדולות יותר שנקראו "מינימרקט", אבל אז, הם כבר באמת היו עניים. רק הם. לא כולם. היא זוכרת איך היתה חוזרת מבית הספר רעבה והמקרר היה ריק, רק קנקן מים ובקבוק קטשופ חצי מלא עמדו בו. במשך כמה חודשים אחיה והיא היו הולכים אל חברים או שכנים רק כדי לאכול אצלם את ארוחת הצהריים. היא שונאת להיזכר בזה. מה זה נתקע לה עכשיו בראש?!
היא בדקה את העוגה עם קיסם והוא יצא יבש. יופי. העוגה מוכנה. עכשיו רק תיתן לה להתקרר מעט ותפזר מעל אבקת סוכר. או אולי תכין זיגוג? יפתח אוהב את הזיגוג. יפתחי הקטן והאהוב שלה. היא כל כך נהנית לפנק אותו. יפתח הצעיר והאבוד, עוד לא מצא את מקומו בעולם, אבל היא סומכת עליו. יש לו לב גדול ורחב והיא יודעת שהוא יסתדר. הנה, עובדה- גם היא הסתדרה בסוף. לפעמים היא חושבת מה היו אומרים ילדיה, או נכדיה, אם היו יודעים אפילו קמצוץ מסיפור חייה. זה לא שהיא עברה את השואה חלילה, כמו סבתה, אבל בכל זאת, סוג של שואה פרטית. אולי שואה זו הגדרה קשה מדי, מלחמת השרדות. כן. זו הגדרה טובה.
-"טוב, השולחן בסלון נקי, גם טאטאתי את הרצפה, הכל מסודר ויפה כמו שאת אוהבת".
-"תודה יקירי, עכשיו אתה משוחרר לענייניך עד שהם יגיעו".
הוא נשק לה בחיבה על מצחה: "אז אני הולך לקרוא את העיתון שלי עכשיו".
היא חייכה אליו ונתנה לו קערית קלמנטינות שקילפה קודם: "אבל רק אחת. זה לאורחים".
היא חצתה לימון והחלה להכין את הזיגוג לעוגה. בעודה מערבבת בעדינות את הסוכר שנמס בסיר הקטן היא נזכרה איך היתה צופה בסבתה עושה בדיוק את זה. עומדת במטבח הקטן, ממש קיתון, ומכינה זיגוג חלומי לעוגת התפוזים העשירה והדחוסה שלה. סבתה ידעה להכין כל מיני עוגות, היא אפתה מטעמים של ממש, אבל היא, רותי, אהבה במיוחד את עוגת התפוזים, ובכל חורף, כשהגיעו לבקר בביתם הקטן, סבתה היתה אופה את העוגה במיוחד בשבילה. כמה זמן עבר מאז. נדמה כנצח.
הזיגוג מוכן. היא שפכה אותו בזהירות על העוגה והניחה אותה בצד להתקרר. זהו. כמעט הכל מוכן. היא חשה התרגשות קלה בבטנה. עוד מעט יבואו כל ילדיה עם כל נכדיה שהיא אוהבת כל כך, ולראשונה מזה חג החנוכה הם ישבו כולם יחד סביב שולחן אחד. זו היתה יוזמה של מאיה, היא האיצה ביפתח שיתחייב להגיע, והתקשרה לסיגל, גיסתה, אשתו של אורן אחיה ודחקה בה שתשריין את התאריך. הרי לא בכל יום חוגגים את יום המשפחה. והנה, היא הצליחה. כולם באים. "יום המשפחה". כשהייתה ילדה לא קראו ליום הזה ככה. קראו לו "יום האם".
בכל שנה, אחיה והיא היו טורחים ומכינים משהו מיוחד לאימם. הם היו מבקשים מאביהם כמה פרוטות והולכים לחנות בשכונה וקונים לה איזה חפץ לשמח אותה. פעם קנו לה פיג'מה מפנקת, פעם גרביים חמות, ופעם אפילו קערת ליפתן גדולה ושש קעריות הגשה שהיו במבצע מיוחד. הם היו רוכשים את המתנה מספר ימים לפני ומחביאים אותה בארון הבגדים של אביהם. שלא תמצא. כשהיא חושבת על כך עכשיו היא מבינה שבטח ידעה שזה שם, אימם היתה מסדרת את הבית מדי יום והיתה מגיעה לכל פינה אפשרית. אחרי שהיו חוזרים מבית הספר עם כרטיסי ברכה מיוחדים שהכינו, הם היו שולחים את אימם החוצה מהבית בתואנה כלשהי, אביהם כמובן סייע להם ושיתף פעולה, ואז היו מקשטים את הבית בפרחים שקטפו בחצר למטה ועושים חזרות על איזו הופעה מצחיקה- ריקוד, שיר או משהו דומה. אימם היתה חוזרת ותמיד מופתעת מאוד מכל ההכנות והראתה התרגשות אמיתית. הם היו מופיעים בפני הוריהם והם מצידם חייכו בהנאה ומחאו להם כפיים. היא זוכרת את הימים הטובים האלו. היה כל כך מעט, אבל המעט הזה הספיק. הם היו מאושרים. או כך לפחות חשבה. היא לא ידעה אז שסדקים החלו כבר לפורר את המרקם השברירי של המשפחה הקטנה שלה. סדקים שהלכו והתרחבו ככל שבגרה, עד לקריסה המוחלטת.
היא זוכרת במיוחד את יום האם בשנה ההיא. יום האם האחרון שחגגו יחד. היא בת שלוש-עשרה, אחיה בן עשר. הם קנו לאימם צעיף יפה ומחמם ושזרו זר פרחים חגיגי מפרחי הבר שבחצר. אז כבר לא היו עושים הופעות להוריהם, רק לפעמים אחיה, שהיה עוד צעיר, היה מפגין את כישוריו בקרטה או משהו דומה שלמד באחד החוגים. היה יום חורפי במיוחד. היא זוכרת. הגשם לא הפסיק לדפוק על החלון. אביהם חזר הביתה מהעבודה מוקדם מהרגיל והיה כעוס ועצבני. היום היא יודעת לשחזר שהרגישה שמשהו לא בסדר. היתה לה תחושת בטן מבשרת רעות, אבל אז עוד היתה צעירה מדי כדי להבין זאת.
אביהם נכנס אל המטבח שם עמדה אימם והכינה את ארוחת הערב. אחיה והיא ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה. הם שמעו חילופי דברים ביניהם אך לא יכלו להבין מה נאמר. פתאום החלו צעקות רמות:
-"את שקרנית. רמאית. אני לא מאמין למילה שאת אומרת" צעק אביהם בזעם.
-"אה! זה מה שיש לך להגיד לי? אני השקרנית? ומה אתה? טלית שכולה תכלת?" החזירה אימם.
-"תסתמי את הפה שלך אישה. את לא תדברי אלי ככה".
-"תסתום אתה. אתה לא תדבר אלי ככה".
וכך המשיכו חילופי הדברים בצעקות ובגידופים. אחיה והיא ישבו מכווצים על השטיח בסלון מתאמצים לצפות בטלוויזיה ולהתעלם ממה שקורה. תחושת פחד הזדחלה בבטנה, ואחיה שכנראה הרגיש אותו הדבר, הניח את ראשו על כתפה. הם ידעו איך זה ייגמר. זו לא פעם ראשונה שהוריהם רבים כך. בפעם הקודמת השכנים הזעיקו את המשטרה אך שום דבר לא קרה. אביהם קיבל אזהרה ואימם החבולה נשארה בבית כמה ימים עד שהנפיחות מעינה ירדה. הם רק חיכו שזה ייגמר. ואולי הפעם זה לא יהיה נורא כל כך כמו אז. היא טעתה.
מקץ כמה דקות של חילופי דברים נוראיים הם שמעו קול נפץ חד. בהלתם הקפיצה אותם ממקומם והם רצו יחד אל המטבח. היא זוכרת שניסתה לחסום בגופה את הפתח לאחיה הקטן, אך הוא הצליח להשתחל בכל זאת. מולם עמדו הוריהם, אימם בפרצוף שותת דם, מחזיקה בידה סכין חדה ואביהם עם חתיכת צלחת זכוכית שבורה בידו ועל הרצפה שברים של צלחות. הם עדיין לא שמו לב אליהם. אלו היו שניות שנמתחו כמו אינסוף. אביהם הביט בשנאה באימם וסינן מפיו: "אני אהרוג אותך. את מבינה את זה?" היא הביטה אליו מזלזלת: "אתה פחדן עלוב. אני לא מפחדת ממך." אביהם התקרב אליה ושלח ידו לבטנה. צרחה חדה נפלטה מפיה והוריהם הסתובבו אליהם באימה. נדמה שהכל קפא במקום. לא עברו יותר מכמה שניות אך היא הרגישה שהם עומדים כך שעות. אחיה צעק פתאום: "אמא יורד לך דם בבטן" וניער את כולם מקפיאתם. אימם החלה לצרוח בשגעון וטרוף ואביהם נרתע לאחור, מבוהל. דפיקות רמות נשמעו בדלת. השכנים הזעיקו משטרה כששמעו את הצעקות הבוקעות מביתם. היא לא זוכרת מה בדיוק קרה אחר כך. הכל התעמעם במוחה. היא רק זוכרת שהתעוררה בבוקר למחרת בבית סבתה, תחת שמיכת הצמר העבה ולידה שוכב אחיה ונם בשקט את שנתו. הם נשארו כמה שבועות בבית סבם וסבתם ולאחר מכן הועברו לפנימייה. הם ביקרו את אימם בבית החולים עד שהחלימה וכשיצאה מבית החולים עברה לגור אצל הוריה. את אביהם לא פגשו. סבם אסר עליהם אפילו לדבר איתו. הוא שהה במעצר זמן ממושך ולאחר מכן נכנס אל בית הכלא. היא לא ידעה את כל הפרטים בזמנו וכשבגרה מספיק כדי לברר, אביה כבר נפטר. הוא נפטר מהתקף לב בעודו בכלא והיא לא זכתה מעולם לראות אותו שוב. היא לא ידעה מה היא הרגישה בקשר לכך. במשך שנים רבות נמנעה מלחשוב על כך. זה הכאיב לה מדי. אימם המשיכה להתגורר בית הוריה וסעדה אותם בזקנתם עד שנפטרו. אחיה והיא התחנכו בפנימיה והצליחו ללמוד ולסיים את הבגרויות. בדיוק באותה השנה בה הכירה את אורי, התגייס אחיה לצבא ונשאר בו עד היום כקצין בכיר.
מזל שהכל עבר. היא נאנחה לעצמה. היא כבר לא שם. לא בפנימייה. לא בבית הקטן. לא ילדה. היא הצליחה לברוח מהגורל העגום של הוריה. היא לא המשיכה את דרכם.
לפני חמש שנים, כשאימם נפטרה, התלבטו אחיה והיא מה לעשות עם בית הסבים. הם החליטו למכור אותו מיד. לשניהם הכאיבו הזכרונות.
היא ניסתה לשכנע אותו להגיע היום, לחגוג עימם, אך כמו בכל שנה הוא תירץ שהוא עמוס בעבודה, יש לו תרגיל אוגדתי גדול בקרוב או משהו כזה. כבר שנים שהוא לא בא למפגשים משפחתיים. היא יודעת. הוא לא מסוגל. משהו עמוק בליבו המצולק לא מאפשר לו. היא סולחת לו. היא מבינה. אם רק היה מרגיש את מה שהיא מרגישה כשהיא יושבת סביב שולחן האוכל הגדול כשכל ילדיה ואורי אהובה סביבם, הנכדים מתקוטטים או שרים ופניהם מוארות. אם רק היה יכול לפנות מקום בליבו להרגיש את השמחה הזו, אם רק היה מנסה ליצור תא משפחתי כזה לעצמו. אבל הוא לא רוצה. לדעתה הוא מפחד. מפחד לתת לעצמו לאהוב או להיות נאהב באמת. לשמחתה, עליה הוא לא ויתר. הם נפגשים ביום שלישי, הראשון בכל חודש, בבית קפה במרכז העיר ויושבים שעות ומשוחחים, צוחקים יחד, מתחבקים ולפעמים שותקים. אחים.
-"הנה, אני שומע את יוגב ודנה, הם באו" היא שמעה את אורי קורא בהתרגשות. היא ניערה את מחשבותיה, הסירה את סינרה ותלתה אותו במקומה. היא אימצה חיוך רחב וניגשה אל הדלת.
- "יום המשפחה שמח סבתא" קראו נכדיה האהובים.
היא חיבקה אותם בחום אל ליבה.
-"יום המשפחה שמח אהובים שלי".