• לייה דייגי

כשיהיו לך ילדים תביני

יכולתי למלא כרך שלם של האנציקלופדיה העברית עם כל ההמלצות שקיבלתי. מספר הרופאים ששמם נכתב על פתקיות ונמסר לי תוך לחץ פיזי לא מתון הוא בלתי ספיר. כך גם המטפלים האלטרנטיביים, שיטות הריפוי המשונות, פסטיבלים של מודעות, שמות של מתקשרים, שאמאנים, רבנים, עורלות מברית מילה עם דפי עצות ועוד ועוד ועוד עצות שמעולם לא ביקשתי.

זהו טבעם של האנשים. לעזור. גם כשאתה לא רוצה עזרה. רק שיניחו לך לנפשך. לסבול בשקט ובכאב עצור.

יום אחד החלטנו שהגיע הזמן לחשוב על חלופות. כאלו שעד עכשיו נראו בלתי סבירות בעליל.

החלטנו להירשם לאימוץ.

ערכנו בירורים, חיפשנו עמותות לאימוץ מחו”ל, ואני התחלתי לרקום פנטזיה על ילדה סינית קטנה ומהממת שעוד רגע תשב לי על הידיים.

מהר מאוד הבנו שזה לא בשבילנו. התהליך יקר ויש תחנות בעייתיות בדרך. זה קצת הבהיל אותנו. גם הבנו שזה יכול להיות מהיר מאוד והאמת, עדיין לא היינו מוכנים, רק דיברנו על זה, עוד לא התבשלנו לגמרי.

כמה חברות יקרות שלי הבטיחו שאם זה היה אפשרי הן היו יולדות בשבילי ונותנות לי את הילד שלהן. זה ריגש אותי מאוד, אבל לא סיפק אותי. רציתי משלי.

נרשמנו לאימוץ במשרד הרווחה. הגענו לפגישה הראשונה ואני רק רוצה לברוח משם. אבל התהליך אילץ אותי להיכנס לעניינים ולהתחיל לחשוב על זה ברצינות.

ככל שאני נזכרת בכך, ממש לא התאים לי כל התהליך הזה בזמנו. אני רציתי ילד, אבל עוד לא הייתי מוכנה להשלים עם האמהות. אורי לעומת זאת, היה ממש מחובר, הוא רצה מיד, אפילו שניים, אולי אחים, ואני הייתי מבועתת מהמחשבה. עוד לא הצלחתי לוותר לגמרי על רעיון ההריון והלידה, על ילד ביולוגי משלי, כזה שיקבל את העיניים הכחולות שלי ואת טוב הלב של אבא שלו.

הרגישות שלי לילדים ולמשפחה הפכה בלתי נסבלת. אמירות ומשפטים שנאמרו לי כלאחר יד, כחלק מנורמה מקובלת, הפכו לסכינים בבטן, בכי מרורים והבטחה להיסגר בפני העולם למינימום חודש אבלות.

בשלב זה של חיי כבר הייתי בוגרת תואר ראשון בחינוך, עם ניסיון בעבודה עם ילדים בגילאים שונים, ובכל זאת, אני זוכרת שפעם אחת שאלתי בתמימות את אחת מחברותיי למה היא פועלת בצורה מסוימת מול ההתנהגות של ילדיה. התשובה הקרה היתה: “כשיהיו לך ילדים תביני”. זה חדר אלי כברזל מלובן לשורשי המעיים.

בפעם אחרת, בשיחת טלפון עם חברה אחרת, כשברקע צרחות אימים של ילדיה שמפרקים את הבית באחר צהריים שגרתי, שאלתי אותה איך יש לה כוח והיא ענתה לי: “ילדים זה שמחה”.

ואז הבנתי.

זו אשליה. אשליה אמיתית שאנחנו מוכרים לעצמנו. אשליה שיש לנו תפקיד בעולם הזה וצריך למלא אותו ויהי מה. לא משנה כמה את עייפה, מדוכאת, עצבנית, מתוסכלת, תקועה, משועממת, רוויה, לא משנה כמה רע לך, כמה נפלת לתוך תהום שנפערה מבלי ששמת לב – ללדת זו חובה!!

לא לי!

באותו רגע הבנתי שזו לא המהות האמיתית של חיי ואני מתכוונת לשים קץ למרדף השווא הזה ולהתחיל לחיות את חיי תוך קשב בלתי פוסק לצרכיי האישיים והנשיים.

החלטתי להיות אני.

1 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בחינת בגרות

הוא מתבגר. הבן שלי מתבגר. הוא כבר בן 12, אבל מתנהג כנער בוגר. הלב שלו צעיר, רגיש, אבל הוא ער לסביבה שלו ומנסה להתאים את עצמו. אני אומרת לעצמי שזו הדרך הנכונה – מוטמעת בו האינדיבידואליות, אבל בתודעתו ה

הדבר הכי חשוב בעולם

לפני כמה ימים שאל אותי נועם למה אסור לזרוק אבנים על זגוגיות של מכוניות. עניתי לו שבגלל שזה מאוד מסוכן וגם מאוד יקר. כלומר, אם צריך לתקן זגוגית שבורה של מכונית זה יעלה הרבה מאוד כסף. הדגשתי במיוחד את

געגוע

אתמול חזרתי הביתה אחרי העדרות של יומיים. נועם חיכה לי ער במיטה. ניגשתי אליו בחושך ושנינו צחקנו והתחבקנו והתנשקנו. הוא שיחק לי בשיער, בקוקו והיה נרגש ושאל אותי: “חזרת, אימא?” ואני עניתי: “כן, מתוק שלי,

  • Black Facebook Icon
  • Black Twitter Icon
  • Black Pinterest Icon
  • Black Flickr Icon
  • Black Instagram Icon

© 2023 by The Mountain Man. Proudly created with Wix.com