לילה לא שקט

שבת חורפית מנומנמת, כולם התעוררו מאוחר מהרגיל, דידו אל המטבח בפיג'מות מקומטות משינה עמוקה.

אז מה נעשה היום? הוא שאל והיא קיוותה שכלום. כל מה שרצתה היה להישאר בבית עם עיתוני השבת, הרדיו, קפה וסיגריות, אבל היא גם ידעה שהוא לא ייתן לזה לקרות. תמיד חייבים לעשות משהו. חלילה שתעבור שבת בלי לסמן וי ביומן על פעילות משפחתית ואם אפשר כזאת עם ערך מיוחד, הרי זה משובח.

-"אבא, אתה זוכר שהבטחת לנו שנראה את הטנק שהיית בו במלחמה?"

- "נכון, נכון, יפה שזכרת. רעיון לא רע בכלל, מה אתם אומרים שניסע לבקר במוזיאון השריון"?

- "מוזיאון השריון? נו, באמת גידי, מה עכשיו טנקים וזה? ועוד נסיעה לצפון, קצת מאוחר כבר לא? עוד רגע צהריים".

- "אה, מיכל, אל תבלבלי את המוח, קודם כל מוזיאון השריון נמצא ב"יד לשריון", בלטרון, ארבעים דקות נסיעה מכאן, ודבר שני, מתי תפנימי שיש לך ארבעה בנים? זה מעניין אותם, יאללה, תזרמי, בואי ניסע".

זורמת, זורמת היא אומרת לעצמה, יש לי ברירה?! בכל זאת בית מאוד גברי, ברור שזה מעניין אותם. כבר שנים שהיא מחוללת מאבקים קטנים, מרידות, מזכירה שיש אישה בבית ותובעת את זכויותיה, אבל היא גם יודעת מתי לוותר ולשחרר, היא תאסוף את עצמה ותצא איתם לטיול הזה ותצליח ליהנות. חייבת ליהנות.

מקץ חצי שעה והם כבר באוטו, גידי מגביר את הרדיו וכולם יחד שרים שירים ישראליים כמו מקהלת זמר. נעים לה. היא אוהבת את היחד שלהם. עכשיו שתומר, הבן הבכור כבר גדל, עוד רגע והוא מתגייס, קשה להם למצוא זמן שבו כולם רוצים להיות יחד ולבלות, במיוחד שנדב, הצעיר בחבורה, רק בן 9 והם מנסים כל הזמן לחבר בין כל האחים. לשמור על המשפחה. "זה הכי חשוב" אמר לה גידי כשהתחתנו, שנדע לשמור על משפחה שלנו. הוא צדק. אחרי עשרים שנים יחד היא יודעת, גידי באמת יודע הכי טוב. למרות שלפעמים הבנים אומרים לה בחיבה: "אמא, את יודעת הכי טוב" היא עונה להם: "אבא, אבא שלכם יודע הכי טוב בעולם".

כשהכירו, לפני עשרים ושתיים שנים, היא היתה צעירה מבולבלת שרק נכנסה לאוניברסיטה והוא, סטודנט בן עשרים וחמש, גבוה וחסון, קטף אותה בשתי דקות. הוא פגש אותה בקורס לסטטיסטיקה וכבר בסוף השיעור השני ניגש אליה והציע לה לצאת איתו. הם נפגשו בערב בבית קפה תל אביבי, הוא היה אדיב ומתחשב, התעניין במה שסיפרה לו והיא נשבתה בקסמו. לאחר מספר חודשים כבר עברו לגור יחד בדירה קטנה ברמת גן. הם סיימו את התואר הראשון, כל אחד מצא עבודה בתחומו, גידי התקדם מהר בתחום ההיי-טק ונראה שמזל טוב שפר עליהם. שנתיים לאחר מכן כבר נישאו ומקץ חודש הבינה שהיא בהריון. הכל התנהל לפי תוכנית כלשהי. שלה? שלו? של היקום? מעולם לא חשבה על זה, המשיכה בחייה מבלי לתת את הדעת, כאילו החלטות התקבלו בשבילה והיא שמחה בן. גם כאשר חשה התלבטות או בלבול, הזכירה לעצמה: "גידי יודע הכי טוב" וזה השקיט את דאגותיה.

"לך עליו, עלה עליו עכשיו

לך עליו, עלה עליו עכשיו

מלאכי ציפורים מעליך

מלווים את צעדיך.."

הם שרים והיא מתנערת מזיכרונותיה. מציצה אחורה אל הגברים שלה, ארבעת בניה המדהימים. הם עשו עבודה טובה. היא יודעת. בכל שנה כשהם קוראים יחד בהגדה של פסח הם עורכים הגרלה מי יהיה הבן הרשע, ותמיד היא חושבת כמה טוב שאין באף אחד מהם אפילו לא טיפה של רוע. חוכמה כן. גם נדיבות ותום, אבל רוע לא. מעולם לא היה.

"הגענו". מכריז גידי.

הם חונים ברחבה הגדולה ויוצאים מן הרכב. מולם בניין אפור וקר, היא חושבת עד כמה זה הולך להיות משעמם, אבל מזכירה לעצמה לסמוך על גידי שיודע לעשות מטעמים מכל טיול. "פשוט תסמכי עליו" היא אומרת לעצמה.

הם נכנסים למוזיאון, שני חיילים במדים מקבלים את פניהם עם חיוך אדיב והיא כבר מרגישה את המיליטנטיות העוטפת את המקום הזה. הם משלמים ונכנסים לרחבת המוזיאון. שורות שורות של טנקים מסוגים שונים ניצבים מולם ורוח קרה של ינואר מוטחת בפניהם. נדב רץ בהתלהבות אל הטנק הראשון מולם, "וואו, אמא, תראי איזה תותח ענק", גידי מתחיל בהסברים, מכיר כל כלי וכלי. הם עוברים בין הטנקים ולאט לאט משהו מתרחש בגופה. היא מנסה להבין מה היא מרגישה. עוצמה. היא מרגישה את העוצמה בכלים הכבדים האלו. היא מטפסת עם הבנים על הטנק העצום, עומדת ליד דגל ישראל ותחושה של חמימות והתרגשות גואה בה. היא מסתכלת על גידי ורואה איך הוא מספר בגאווה לבניו על הקרב האחרון בו השתתף בלבנון. הם צמאים לכל מילה שלו, מתבוננים בו בעיניים כלות מהתרגשות והערצה. גם היא. גם היא מרגישה בדיוק כך. היא זוכרת את המלחמה הנוראה הזאת. לילות שלא ישנה וימים שלמים של כסיסת ציפורניים עד זוב דם ממש. כמה פחדה שלא יחזור. ועכשיו, עכשיו הוא פה וחייה המושלמים מצטיירים מול עיניה והיא מלאת גאווה. היא עוברת בין חלקיו השונים של הטנק, מלטפת בידיה את השלשלאות הכבדות, מציצה מבעד לחרכי החלונות הקטנים, פתאום נדמה בעיניה המשוריין לבעל חיים עצום, כמו דינוזאור שמהלך על האדמה. היא מרגישה קטנה.

מעולם לא חשבה על עצמה כלאומנית, או ציונית, אבל היא חייבת להודות שבינה לבין עצמה חשה עכשיו משהו חדש, תחושה שלא הכירה קודם, אפילו לא בטקסי יום הזיכרון או חגיגות חג העצמאות. היא הרגישה שייכת. גאה. היא החלה להתעניין יותר ויותר, להקשיב רוב קשב להסבריו המפורטים של גידי וגילתה שלא ידעה בעצם כלום עד לרגע זה.

"הנה, כאן אפשר לראות איפה נמצא כל חייל בתוך הטנק ומה תפקידו" מפרט גידי, "כאן יושב הנהג, כאן יושב התותחן.." הוא ממשיך ונדב קוטע אותו: "אבא, גם אני רוצה להיות תותחן כשאהיה גדול, בדיוק כמוך".

- "אתה תהיה מה שתרצה נדבי, אבל אבא לא היה תותחן, אני הייתי ה'טען', זה גם תפקיד ממש חשוב".

- "מה זה טען?"

- "תפקיד הטען הוא לטעון את הפגזים לתוך התותח, ולהיות יד ימינו של מפקד הטנק"

- "אהה, הבנתי, אז כזה אני אהיה" מכריז נדב בקול.

הם מחייכים וממשיכים, שגיא, בן ה-12 שואל שאלות למכביר, כמה סקרן הוא הילד הזה וגידי מנסה לענות על כולן, בסבלנות וברוב קשב.

הם ממשיכים מרחבת המשוריינים אל תוך בניין המשטרה, היא זוכרת את סיפוריו של אביה על הקרבות הקשים בלטרון, על הנחישות והעיקשות של הלוחמים ועל אובדנם של חיילים צעירים רבים בקרבות עקובים מדם. היא נכנסת אל הבניין וחושבת על אביה שנפטר לפני כמה שנים. כמה חבל שלא ביקרה כאן איתו, בטח היה מוסיף ומתבל את סיפוריו של גידי בסיפורים מרתקים משלו. תמיד ידע לספר סיפורים. עוד כשהייתה ילדה היה מספר לה מיני סיפורים, על ילדותו ברמת גן, על הקונדסים שהיה עושה להוריו ביחד עם אחיו הגדול, על הטיולים בארץ שעוד היתה ממש קטנה וחדשה, והיא היתה גומעת כל מילה כאילו זוהי האחרונה שלו. אולי בסתר ליבה ידעה כבר אז שתיאלץ להיפרד ממנו מהר מדי, מוקדם מדי, ללא הכנה. כשבגרה והפכה לנערה, הייתה יושבת לידו במטבח ויחד היו פותרים תשבצים, משוחחים על עניינים שבשגרה ומקשיבים יחד לרדיו. עכשיו היא נזכרת בימי הזיכרון לחללי צה"ל. היא היתה יושבת לצידו, עיתוני החג פרושים על השולחן הקטן, הרדיו מנגן שירים עצובים והוא היה מספר לה על הקרבות שלחם בהם. כשהיה משתתק פתאום, היא הייתה מקשה עליו: "תספר לי אבא, מה היה שם". "עזבי", הוא היה עונה לה "זה עצוב מדי. הרבה חברים טובים איבדתי שם. מלחמות זה דבר נורא". כמה תום היה בה. העולם היה מקום בטוח עבורה, היא לא יכלה לדמיין את הכאוס של המלחמה, את האובדן, היא ידעה לדמיין לעצמה עולם אוטופי שבו כולם אוהבים את כולם והכל בסוף מסתדר. אמנם היא חוותה משבר או שניים בחייה, אבל מאז שהכירה את גידי (שהזכיר לה מאוד את אביה) היא ידעה רק הצלחות, רק נחת. "אמממ" היא נאנחה בקול לעצמה, מתענגת על הזיכרונות המתוקים מרירים.

הם עוברים מחדר לחדר, בוחנים את הסמלים, המדליות, אוסף האותות והעיטורים, שגיא מגלה התלהבות גדולה, לאחרונה החל לאסוף כל מיני מדליות ומטבעות ישנים, עכשיו הוא מחליט לצרף אליהם גם אותות גבורה. גידי מבטיח לו שכשיחזרו הביתה הוא ייתן לו את האותות שלו, "בתנאי שתשמור עליהם טוב טוב כמובן". "בטח אבא", הוא מבטיח, והוא גם יקיים. הם עוברים בין חדרי הנצחה לחיילים שנפלו בקרב זה או אחר, היא רואה ולא רואה את פניהם. חיילים צעירים, יפים. היא חושבת על גבורתם, על הגאווה שהסבו בוודאי להוריהם. היא מתמלאת ברצון לחבק אותם, את ההורים, להגיד להם תודה. תודה שהקרבתם. אנחנו פה בזכותם.

מאיפה זה בא לה פתאום? היא מופתעת מעצמה. היא לא מצליחה לדייק לעצמה את התחושות שעוברות בה במהירות בגופה ובליבה. ערבוב מוזר של הכרת תודה, התרגשות, שייכות. ידיה רועדות קלות והיא ניגשת לחבק את גידי. "תודה גידוש, הפכת את היום הזה לנהדר, כמו תמיד, איזה בעל מדהים יש לי", גידי מסתכל בה באהבה: "זה בגלל שיש לי אישה נפלאה כמוך מיכלי". הם עומדים שם עוד רגע קל וכבר מזרזים אותם הילדים לצאת החוצה מהבניין.

הם יוצאים מבניין המשטרה ישר אל רחבת הנופלים.

- "מה יש כאן אבא?" שואל שגיא.

- "זו רחבת הנופלים" משיב גידי "כל חייל של חיל השריון שנהרג מאז קום המדינה, שמו חרוט על הלוחות האלה".

- "ווואואו. זה ה-מון" אומר נדב.

- "טוב, ח'ברה עזבו, בואו נוותר על זה, אין פה ממש מה לראות" היא אומרת.

- "מה את מדברת?" מתרגז גידי, "זה חשוב מאוד, הילדים צריכים לתת כבוד לנופלים, בואו, נתקרב לקיר."

גידי והבנים מתקרבים אל הקיר ועוברים על השמות החרוטים לפי מלחמות ישראל. הם מגיעים אל מלחמת לבנון השנייה, גידי מצביע על שמות חבריו שנפלו ומספר להם עליהם. היא משתרכת מעט מאחוריהם, מרגישה נזופה, אבל נותנת לגידי את המרחב שהוא זקוק לו עם בניה. הרי היא לא תבין זאת לעולם. היא מעולם לא היתה בקרב, לא ראתה את חבריה גוססים בידיה. מה היא יודעת?! היא הייתה רק עוד פקידה בקריה.

היא חולפת באדישות מנומנמת על הקיר, מתקרבת אל רשימות הנופלים של מבצעי צה"ל בלבנון בשנות ה-90 ופתאום מולה, כאילו השמש שלחה קרן אור מיוחדת להאיר רק לה, היא רואה את זה. את שמו.

דביר גולן

נשימתה נעתקת. דביר?! יכול להיות שזה דביר?! היא מסתכלת למעלה אל הכותרת: "קרבות השריון בלבנון". כן, איך שכחה? איך יכלה לשכוח? המומה היא עומדת מול השם. דביר, דביר המתוק, ילד הפרא של השכבה, נער יפה ועדין. דביר שראשו היה משופע בתלתלים חומים ועיניו הכחולות-אפורות היו מביטות בך בסקרנות, דביר שהיה מחייך תמיד, שהיה נדיב וסלחן. איך היא יכלה לשכוח את דביר? היא מלטפת ברעד את האותיות השחורות החרוטות על הלוח, בטנה מתהפכת, עצב גואה בליבה. איזה בזבוז.

היא זוכרת שפגשה אותו לראשונה, הם היו בכיתה י"א, היא הבריזה משיעור אנגלית, הלכה לשבת עם עצמה ב'מחששה' וכשהגיעה הוא ישב שם. היא חיפשה מצת והוא הציע לה את שלו, התחילה ביניהם שיחה שנמשכה שעה שלמה וחמש סיגריות נובלס לפחות. מאז נפגשו עוד כמה פעמים עד שיום אחד, בהפסקה הגדולה, חצה את הרחבה ושאל אותה אם תרצה ללכת איתו לסרט. הוא היה מבויש, כמעט ולא הסתכל עליה, היא חייכה לעצמה וענתה מיד כן. הם קבעו להיפגש בערב במרכז העיר, הם הלכו יחד לסרט "שומר הראש" וכשיצאו נתנה לו את ידה. הוא הציע ללוות אותה לביתה וכשהגיעו, רכנה אליו ונשקה לו בעדינות על לחיו. היא זוכרת שחשה תענוג עצום, כמו אהבה ראשונה שגואה בלבה.

דביר לא היה הבחור הראשון איתו יצאה, למעשה היו לה כמה מערכות יחסים קצרות לפני כן ובאחת מהן אף איבדה את בתוליה. היא חשה בוגרת לגילה ובשלה ולא הכבידה ראש בנושא מין ומיניות, היא פשוט זרמה עם תחושותיה וידעה לספק את צרכיה מבלי לתת דעתה על כך יותר מדי. הם המשיכו להיפגש, בתחילה בסתר, אך עד מהרה חילופי המבטים המחויכים ביניהם במחששה העירו את תשומת ליבם של חבריהם והם קלטו שמשהו קורה ביניהם. הם סיפרו לכולם וזה הפך רשמי: "הם זוג".

ערב אחד, מקץ כמה שבועות, היא הזמינה אותו לביתה בליל שישי. הוריה נסעו מחוץ לעיר ואחותה הגדולה תכננה לצאת עם חברות. הבית היה שלה. היא החליטה בינה לבין עצמה שהגיע הזמן שיעלו שלב ביחסים, והתכוונה לפתות אותו אל מיטתה. די מהר מרגע שהכירו היא הבינה שדביר ביישן ונראה שהיה לו ניסיון מועט ביחסים עם בנות. היא לא שאלה ולא לחצה עליו לספר לה, אבל היתה לה תחושה שטרם התנסה במין. כשנישק אותה היה הססן, גופו רעד קלות והייתה בו תשוקה חייתית מופנמת. היא חשה בזה. כמו הר געש שמחכה להתפרץ. היא נמשכה אליו מאוד, רצתה יותר ממה שנתן והיה לה קשה להתאפק. היא חשבה שעליה להוביל את היחסים קדימה ושאם תחכה זה לא יקרה לעולם. הוא הגיע אליה בג'ינס משופשף וחולצת טריקו חדשה, נראה יפה מתמיד, והיא בקושי התאפקה שלא להתנפל עליו ולגרור אותו מיד אל חדרה. אחרי שצפו בסרט הם החלו להתמזמז, היא עצרה אותו ואמרה שכדאי שיעברו לחדרה כדי שאחותה לא תפתיע אותם פתאום. הוא הלך אחריה ומרגע שנכנסו לחדרה היא החלה להתפשט ולהפשיטו גם. הם נשכבו על המיטה והחלו להתכרבל ולהתלטף, הוא הבין מה עליו לעשות, אך מקץ 3 דקות הכל נגמר. הוא גמר מהר. מהר מדי. היא אפילו לא הספיקה להבין מה קורה וכבר יצא מתוכה ונשכב על ידה כשפניו כבושות בכר. מזל שהחדר היה חשוך. היא הרגישה מבוכה גדולה. לא בגללה. בגללו. עברו דקה או שתיים והוא לא הוציא מילה. היא הסתובבה אליו, ליטפה את גבו ואמרה לו: "זה היה ממש נעים". הוא שתק. היא הרגישה ממש אדיוטית פתאום. ואז שאלה אותו: "זו היתה הפעם הראשונה שלך?" הוא הרים את פניו וענה לה: "כן. מצטער". חמלה גדולה מילאה את ליבה, היא ממש ריחמה עליו פתאום. "לא, לא, מה פתאום, אל תצטער זה היה ממש טוב, הכל בסדר, וחוץ מזה עוד יהיו לנו מלא הזדמנויות". הם שכבו כך מכורבלים כמחצית השעה אבל היא הרגישה שמשהו השתנה, גופו התקשח לצד גופה והוא לא נענה לה כקודם. לפתע הוא קם, התלבש במהירות ומלמל שהוא חייב לחזור הביתה. היא לא ממש הספיקה להיפרד ממנו לשלום והוא כבר יצא מהדלת. ברח. היא הבריחה אותו. "איזו מטומטמת את" היא כעסה על עצמה בקול, "תראי מה עשית".

שנתה נדדה בלילה, היא חשבה איך תוכל לתקן, אולי תדבר איתו מחר, תנסה לקבוע שיפגשו וידברו על מה שקרה. למחרת הוא לא ענה לטלפונים שלה, הוריו אמרו שהוא יצא מן הבית לפגוש חברים. כשחזרה לבית הספר ביום ראשון קיוותה שתפגוש בו ויוכלו לדבר. בהפסקה הראשונה מיהרה למחששה אך הוא לא היה שם. היא חיפשה אחריו בין כיתות השכבה ולא מצאה אותו. כאילו התחבא ממנה. רק לקראת סוף היום, בהפסקה שלפני השיעור האחרון הצליחה לתפוס אותו במחששה. היא ניגשה אליו.

- "הי דביר, מה קורה?"

- "אה, בסדר".

- "חיפשתי אותך אתמול, לא חזרת אלי, נעלמת".

- "אה, כן, מצטער, הייתי עסוק".

- "אולי ניפגש היום? נראה לי שכדאי שנדבר".

- "לא יודע, נראה, כבר תכננתי משהו, אולי יותר מאוחר, אני אתקשר".

והוא לא התקשר. לא באותו היום ולא למחרת וגם לא בימים שאחריהם. נוצר מתח לא נעים, היא נמנעה מלהגיע למחששה, חשה מבוכה לראות אותו והיא גם כעסה: "מה? הוא לא יכול להיות גבר ולהיפרד ממני כמו שצריך?" קוננה באוזני חברותיה שכמובן הסכימו איתה. היא שלחה שליחים, פתקים, התקשרה לביתו עוד מספר פעמים ובסוף התייאשה. רק שנה לאחר מכן, במסיבת הסיום של כיתה י"ב היא אזרה אומץ וניגשה אליו כשעישן בחוץ ואמרה לו: "אני מצטערת שזה נגמר ככה בינינו, לא התכוונתי למשהו רע". הוא הרים את עיניו אליה וענה: "אני יודע". זו היתה הפעם האחרונה שראתה אותו.

היא המשיכה בחייה, התגייסה לצבא, הכירה את רוני ויצאה איתו כבר כמה חודשים, היתה להם זוגיות נעימה, בטוחה, הם אמנם נפגשו רק בשבתות בהם היה יוצא לחופשה מהצבא, אבל זה התאים לה. היא זוכרת את היום בו עמדה במטבח ולפתע שמעה את אמא צועקת מהסלון: "מיכלי, בואי, בואי מהר", היא רצה אל הסלון ואז ראתה בטלוויזיה את פניו של דביר. תמונה מוגדלת עוד מימי התיכון, כששפע תלתלים עוד עיטר את ראשו. "סמ"ר דביר גולן, נהרג היום במהלך פעולה צבאית בלבנון..." הקריין המשיך לדבר אבל היא כבר לא שמעה. הלם אחז בה. היא החלה מתקשרת לחברותיה מהתיכון.

למחרת הלכה ללוויה יחד עם רוני, היא חשה מבוכה גדולה ללכת לבד. לרוני היא לא סיפרה דבר, רק אמרה שהיה חבר טוב מתקופת התיכון ושהכירו היטב. דביר היה ההרוג הראשון של השכבה, הלוויה היתה נוראית, היה חם ולח, המוני אדם הגיעו לבית העלמין הצבאי וכולם בכו. כולם. היה נדמה שלא נותרה שום דמעה נוספת בעולם. זו הייתה לוויה עצובה כל כך. במהלכה היא עמדה בצד עם רוני, עיניה דומעות ובליבה חזרה ואמרה: "אני מצטערת דביר, אני כל כך מצטערת" היא חשה מוצפת אשמה, אשמה על שהבריחה אותו, שהבהילה אותו, שגרמה לו לחוש בושה גדולה כל כך, בטח יצא דפוק רק בגללה ועכשיו הוא מת והיא לא תוכל לתקן את זה לעולם. היא הרגישה נורא. כאילו היא בעצמה ירתה את הטיל על טנק בו נהרג. מטחי הירי זעזעו את גופה והיא פרצה בבכי מר, רוני חיבק אותה אליו וניחם אותה עד שנרגעה.

כשהסתיים הטקס היא ניגשה להניח אבן על קברו, משמאלה ראתה את הוריו מחבקים בחורה צעירה ויפה ושלושתם בכו יחד. כשהלכו לכיוון היציאה חברה אליה רווית, חברתה מהתיכון וסיפרה לה שאותה הבחורה היא שרון, חברתו של דביר בשלוש השנים האחרונות. אז התברר לה שזמן קצר לאחר שנפרדה ממנו הוא הכיר את שרון ומאז ועד ליום בו נהרג הם היו יחד, חלקו אהבה גדולה מאוד. "אז הוא לא היה לבד" אמרה בקול רם.

"מה?" שאל רוני, "לא , לא, שום דבר". פתאום חשה הקלה. כן, היא פגעה בו, אך זו לא היתה פגיעה אנושה, הנה, עובדה, הוא מצא אהבה גדולה אחרת וחייו המשיכו. כמה חבל שנהרג, איזה בזבוז של בחור מדהים.

קולו של גידי מחזיר אותה למציאות.

- "מה קורה מיכלי, את באה?"

- "רגע. שנייה."

היא עומדת עוד רגע מול השם החרוט. גם גידי לא שמע מעולם את הסיפור על דביר. הוא ידע במעומעם שידיד שלה נהרג בלבנון בזמן שירותה הצבאי, אך לא יותר מכך. היא התלבטה אם לספר לו עכשיו את הסיפור האמיתי. לא. היא לא רוצה. היא מתביישת. למרות שעברו שנים, למרות שהייתה מאוד צעירה ותמימה, היא עדיין חשה אשמה. היא לא רוצה. הסיפור הזה שלה והיא לא מעוניינת לחלוק אותו.

היא התרחקה מהקיר וסובבה את גבה אליו. מולה עומדים כמצבות כל המשוריינים, גם ממרחק רב ניתן לחוש בעוצמתם המתכתית. כל התחושות שגאו בה קודם נעלמו. לא גאווה, לא לאומיות, לא ציונות, שום דבר. היא חשה בחילה גואה בה. בעוד כמה חודשים תומר יתגייס. תומר, הנער היפיפה שלה, בנה הבכור, נער חזק ומבריק, הוא ילך לקרבי, כך החליט. אותה הוא לא שאל. ישב שעות ארוכות עם גידי והתייעץ איתו, לאן כדאי ללכת, איזה גיבוש לנסות ולבסוף החליט לגשת לגיבוש של הצנחנים. הוא עבר בקלות יחסית. אולי כך עשה גם דביר. היא לא יודעת. אולי גם הוא ישב עם אביו שעות ארוכות והם בחנו את האפשרויות השונות, אולי גם אימו עמדה מן הצד ולא התערבה, אולי עכשיו היא מצטערת שלא אמרה משהו. אולי.

"יאללה מיכל, בואי כבר, אנחנו מתים מרעב", היא שומעת את גידי קורא וברגליים כבדות צועדת אל החנייה. היא מסתכלת עליהם, גידי וארבעת בניה, כולם מחייכים, צוחקים ביניהם, שגיא מציק לנדב, תומר מפריד ביניהם, גידי מזרז אותם להיכנס לאוטו כי קר בחוץ. היא נכנסת ומתיישבת במקומה, גידי מתבונן בה: "הכל בסדר מותק?", "כן, כן, סתם, קר לי פתאום, תחמם את האוטו".

גידי מפעיל את הרדיו, שלמה ארצי שר בקולו העמוק: "לילה, לילה לא שקט ואתה מת.."

דמעות חונקות את גרונה. היא מסתובבת באחת אל חלקו האחורי של הרכב, היא מסתכלת על תומר, היא רוצה לצעוק לו שלא ילך, שהיא לא מרשה לו ללכת לצבא, שהיא אוסרת עליו. היא שותקת. מסתובבת חזרה. היא רוצה לצעוק. לצרוח.

גידי מניח יד חמה על ירכה, "מיכלי, את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?!" היא מהנהנת אליו בחיוך קטן.

תיסלם מחליפים את שלמה ארצי ושרים: "היא אוהבת רק רדיו חזק, אוהבת, רדיו חזק אוהבת שמנגן.." הבנים כולם שרים ספק צווחים את המילים יחד עם הרדיו, מפריעים לעצבותה, לפחדים שלה, מסרבים לתת לה לשקוע לבור האפל הזה, "נו?! אמא! תשירי גם את, למה את לא שרה?" מפציר נדבי הקטן שלה, היא מחייכת אליו: "הנה, אני שרה חמוד".

* * * *