מטוטלת הלב ובניינים של רגשות

נועם, בני הבכור, אומץ על ידי מתוקי ואנוכי לפני שלוש וחצי שנים בהיותו כמעט בן שנתיים. ילד מתוק, יפה ומיוחד, שאשה חכמה שפתחה לי בקלפים אינדיאניים אמרה לי פעם שהוא בעל הישות הרוחנית הגבוהה ביותר שקיימת. ילד עם עומק ורגישות שעוד לא פגשתי קודם.

כן, כן, אני יודעת, כל האמהות עפות על עצמן, זה דבר ידוע, במיוחד במחוזות פולנייה אליהן אני משתייכת, אבל תצטרכו להאמין לי שפה באמת מדובר במשהו קצת מעבר. הוא באמת רגיש. ואם מישהו יבוא עכשיו ויספר לי שהוא שמע אותו מדבר עם מלאכים, אני אאמין לו.

אז ככה, נועם שלי, בן חמש וחצי, עם תובנות על חיים, מוות ואהבה שלקח לי 30 שנים להשיג, נכנס מהדלת הקדמית לפני שעה ומספר לי שמתנדנדת לו שן.

קרה לי משהו ברגע הזה.

זו רק שן וזו רק הראשונה.

כשהוא הסתכל אלי, נרגש ומפוחד, הצטלבו מבטינו והסתכלתי לתוך העומק השחור בעיניו, השחור היפה והמלכותי, עטוף בריסיו הארוכים והיפים והתחושה המופלאה, הקדמונית, המסתורית, שזה הילד שלי, שבה אלי.

אולי זה נשמע לכם מוזר, בנאלי, תלוש. אבל להיות אם מאמצת טומן בחובו סאגת רגשות אדירה, כמטוטלת של הלב: בלתי נדלית, וצופנת בחובה עשרות קונפליקטים פנימיים, יומיומיים ומאתגרים.

אני יודעת שרבות מן האמהות היולדות ביולוגית את ילדיהן חוות תחושות דומות ובכל זאת, יש הבדל.

כאן אין מובן מאליו. אף פעם לא היה, אף פעם לא יהיה. האהבה הזאת, העומק, הנזקקות, הם אמיתיים, נבנים תילים תילים עם השנים. צוברים זכרונות ומעלים אבק.

מזוודות, מזוודות של חוויות, מראות, ריחות, פחדים עתיקים ורגשות מציפים. ככה בנויים חיינו. ככה נראית האהבה שלנו.

אחד הדברים שתמיד הפחידו אותי באמהות המאמצת היה אובדן הזכרונות המוקדמים. פחדתי שיחסר לי לראות את הילד שלי מיומו הראשון. את החיוך הראשון, האמבטיה הראשונה והמלחיצה בבית, הפעם הראשונה שיגיד “אבא” ויחמץ ליבי מקנאה, כל אותם דברים שהופכים את האמהות הטריות לילד הראשון לסנטימנטליות, רגשניות, ולפעמים גם מטומטמות באופן שובה לב וכובש. פחדתי מזה מאוד. פחדתי פחד מוות.

היה רגע מיוחד אחד, ראשון, אחרי כמה חודשים שנועם כבר היה איתנו שהיתה לי הארה. פתאום נעלמה מגופי, מוחי וליבי הידיעה שלא ילדתי אותו. תבינו, זה לא שהרגשתי פתאום שילדתי אותו, לא, פשוט לא זכרתי שזה לא קרה.

מאז קרו המון דברים. החיים נמשכו, נועם גדל ולפני שנתיים הצטרף בננו השני, יובל, למשפחה, גם הוא מאומץ ורשמית הפכנו למשפחה גדולה מאושרת וגברית משהו (אפילו הכלב שאימצנו ממין זכר).

לא שמתי לב. באמת שלא. המשכנו לחיות. המשכנו לחוות. להרגיש. להקשיב. לאהוב.

ופתאום היום, ממש לפני שעה, כשנועם הסתכל אלי במבט העמוק והמדהים שלו, זה חזר אלי.

הוא הבן שלי, בעולם הזה, בעולם שמעבר, בעולם הקדמון והפראי של הנשמות שלנו. הוא היה, הוא עכשיו והוא תמיד חלק בלתי נפרד מרקמת גופי השביר והכאוב. הוא הילד שלי ואני אוהבת אותו.

לנועם מתנדנדת שן, ולי מתנדנד כל העולם הפנימי. זאת האמהות. זאת התמצית שלה.