מצב צבירה: עייפות
אני עייפה. זה מצב הצבירה הקבוע שלי לאחרונה – עייפות. ככה עם שני ילדים, בעל מתבגר וכלבה אוטיסטית, אני מרגישה עייפות שהולכת ומצטברת לערמה של כלום וחוסר יכולת לתפקד. גם כשאני ישנה אני עייפה וכשאני עייפה לא בא לי לישון, רק לנוח.
בפולנייה של פעם המציאו את המושג הזה: “לנוח”. אני מאוד מאוד מחבבת אותו. אני מאוד מאוד אוהבת “לנוח”. שזה לא לישון ולא לשטוף כלים, משהו באמצע. שעות בהייה ארוכות בקורות העץ בסלון והמחשבה הטורדנית על ניקיון הקורים המגעילים האלה. זה “לנוח”. לפחות בנוסח פולנייה. וזה טוב ליהודיות. ממש טוב.
לא משנה כמה עמוק וחזק אני ישנה בלילה, בבוקר אני קמה כמו זומבי, מסתכלת על הילדים ומנסה להפריד בין מציאות החלום המאוד נעים שיצאתי ממנו כרגע אל מציאות צרחות הבוקר של הבנים, תוך השתלטות על הכלבה שמנסה לברוח החוצה, והבעל שרוצה סקס.
אז זהו, שכולם אומרים שאלה החיים, ככה צריך לחיות אותם, להביא שני ילדים, לגדל בעל מושלם, לנקות בשישי ולבשל לשבת.
אבל אני מרדנית. תמיד הייתי. ולא בא לי לתפקד ככה.
בא לי... בא לי... בא לי להשאיר את הילדים בחינוך ביתי, לקום כל בוקר ביקיצה טבעית, לחיות ללא טלויזיה וסמאטרפונים ופלייסטיישנים ולהפסיק לאכול מזון מעובד ולעבוד כל יום בגינה ולחבוץ גבינות ולהמציא עם הילדים משחקים שהם רק שלנו ולישון באוהל בחצר ולאסוף אצטרובלים ובכלל, מי אמר שזה צריך להיות כאן?! למה לא באיסלנד, למשל?!
אני חוזרת למציאות.
השעה 06:22.
הדבר השני הטוב ביותר שהמציאו הפולניות הוא: "מנוחת צהריים", או כפי שהיא קרויה בפינו כיום: "שנ"צ".
יחי אלוהיי השנ"צ.
תמיד יהיה לנו את ה"שנ"צ".
אני מנוחמת בזה כרגע.