סיפורים מהשחלה השמאלית
שנה אחרי שחזרנו לקיבוץ, הבנתי שאין ברירה וצריך ללכת לטיפולים. אספנו את כל הניירת המיותרת של האולטרסאונדים-שתן-דם-חום-בדיקות פולשניות והלכנו עם הכבודה אל בית החולים באזורנו.
אני ועשרות נשים מכל מגזר וגיל אפשרי מצטופפות במסדרון הצר והמיושן של מחלקת הפוריות. רק השם העביר בי חלחלה. והריחות...הריחות… אלוהים, איזה גועל, רציתי למות.
אני, שמעולם לא אושפזתי, לא תרמתי דם ובאופן כללי, אני ידועה כפחדנית נוראית, פתאום נמצאת במחלקה טיפולית בבית חולים. זה נראה לי בלתי סביר בעליל. הרגשתי שצוחקים עלי. אבל הרצון העז להרות השאיר אותי שם, סולדת ופוחדת.
התחלנו בטיפולי הזרעות, שנחשבים באופן יחסי לפחות פולשניים. בשלב מסוים נאלצתי להיפרד מהאיקקלומין ולעבור לזריקות תת-עוריות. למי מאיתנו ששונאת מחטים זה ממש טיפול בהפוכה!
הזריקות הראשונות היו מלוות בחרדה איומה שהחלה ב-14:00 בצהריים, ונמשכה עד מריחת משחה המיועדת לתינוקות לצורך אלחוש מקומי. כל הטקס הזה של הזריקה שאורכת שנייה ורבע, היה אורך בממוצע כשעה וחצי כל יום. היו ימים בהם הצלחתי להיעזר ב-ס’, חברתי היקרה, שלמזלי היא גם אחות מוסמכת וסמכתי על ידיה האיתנות והחזקות ועל המקצועיות שלה, כך שזה עבר בקלות יחסית.
הימים הקשים היו אלו שאורי היה צריך להזריק לי. מסכן. כעסתי, שנאתי, אהבתי וריחמתי עליו בו-זמנית. הוא היה ממש אומלל ממני. אין ספק שהוא בעצמו פחד מכל העסק, הוא גם כזה רגיש ומתוק, שהוא פחד להכאיב לי, משום כך הוא היה מהסס טיפה לפני החדרת המחט, ואני כבר הייתי צורחת עליו ומתפתלת מכאב מדומה…
הזוגיות שלנו היתה במצב אנוש. ניסינו להיות שם אחד בשביל השנייה, אך זה היה קשה. קשה מאוד. אני הרגשתי כמו מיכל ביציות לא מתפקד, ולא יכולתי לשאת את טוב לבו ורחמנותו. רציתי שקט. להיות לבד. לברוח. למות.
כתבתי. ציירתי. כתבתי. בכיתי. ציירתי. התפללתי. כמה התפללתי. אני לא ידועה כמאמינה, אבל גייסתי את כל כוחותיי לכבוד העניין הזה. התחלתי לערוך הסכמים משונים עם אלוהים, העיקר שיביא לי כבר תינוק.
זה לא עבד. הוא לא עובד ככה.
במרוצת הטיפולים גיליתי שיש לי שחלה שמאלית מאוד רגישה וזה מסוג הדברים שממש לא נעים לך לגלות כי בפוריות, המילה “רגישות” תמיד תהיה בקונטקסט שלילי.
הצלחתי להחזיק מעמד פחות משנה בעסק הזה וכשהרופא אמר שהגיע הזמן לעבור להפריות מבחנה, אני עברתי להפסקה ממושכת.