סמרטוט הניקיון של הנפש

אחת לחודש, אצל כל אישה, מופיעה הכתמה חומה-אדמדמה בתחתוניה ומבשרת לה על שבוע אימים נוסף הכולל כאבים, עלייה מרגיזה במשקל, מצבי רוח בלתי נשלטים ומסוכנים לציבור, ועוד מיני תופעות שונות ומשונות. יש לזה שם, קוראים לזה וסת.

אני מתה על הנשים האלו שאומרות שזה טוב, כי זה מנקה את הגוף והנפש וגורם לך להרגיש נשית. אלה אותן נשים שמצליחות בהתמדה להיכנס להריון כל שנה, ולמעשה, חוות (במקרה הטוב) אולי וסת אחת לשנה!

אבל לא בדימומים עסקינן.

אני רציתי להתייחס לתופעה שולית יחסית, אך הולכת וגדלה, שמתלווה כחברה טובה ונאמנה לכל מחזור וסת חודשי. רחמים עצמיים.

רחמים עצמיים הם תופעה ריגשית נפוצה מאוד ואולי אני טועה, אבל תמיד נראה לי שנשים סובלות מזה יותר. אבל בהחלט יכול להיות שאני טועה ולכן אני מתנצלת מראש, לא רוצה לפגוע באף גבר מיילל ומתבכיין בלילה בשל חוסר סיפוק עצמי. לבריאות.

אחת לחודש אני מקבלת את הוסת שלי ואז מתחילה ספירת המלאי. קודם כל אני שוחטת (ריגשית) את בעלי האהוב והאוהב, ונזכרת בכול הברכות שהוא שכח לכתוב וכול המתנות שהוא עוד לא הבין שצריך לקנות לי ו"מה לעזאזל", אני צועקת, “אני עבד פה בבית?!?!?!?!”.

ככה זה מתחיל, בקטנה. אחרי שאני מכלה את זעמי ותסכולי על הבעל, אני עוברת לחברות שלי. עייפה וסחוטה מהמלחמה העקובה עם בעלי (עומד מבויש בפינה. רועד מפחד), אני מתחילה לחייג. הראשונה בעבודה, השנייה בעבודה, השלישית בלימודים, הרביעית לא עונה, החמישית מדברת רק על עצמה ולא סותמת לרגע כדי שאוכל לבכות על מר גורלי. תשתקי כבר!!! אני רוצה לצעוק ולא נעים לי. נשארתי עם מלוא תאוותי בידי.

ואז, או אז אני מתחילה לחשוב על אמא ואבא.

אוי ואבוי.

אני שולפת זכרונות עצובים מהבוידעם, מנקה אבק וסוחטת אותם עד טיפת הדמעה האחרונה.

זה עובד.

אני מתחילה למרר בבכי. בוכה, בוכה, בוכה, מעשנת סיגריה. בוכה, בוכה, בוכה, בוכה. נרגעת.

הספירה הרישמית מתחילה:

1 בעל שלא אוהב אותי יותר ולא משקיע בי.

5 חברות עסוקות מדי בעצמן, לא אכפת להן ממני.

2 הורים שדפקו לי את החיים והורישו לי זכרונות עצובים.

1 כלב שמסתכל אלי בהלם ולא מבין למה פתאום אני מחבקת אותו ומלטפת אותו, אפילו מוכנה לגרד לו בבטן בשביל שיבכה איתי קצת.

ולפעמים יש עוד. מלא. הבוסית הכלבה בעבודה, השכנה ממול, האיש מהבנק שנדחף בתור. תלוי באיזה שלב של הוסת אני וכמה כואב לי, הרשימה יכולה להתארך מאוד מאוד ולהגיע באופן אישי גם אל הנשיא טראמפ אם צריך.

אם צריך אז צריך.

כשעתיים-שלוש אחרי הפיצוץ הגדול, הכל חוזר למקומו בשלום. החברות מתקשרות, הבעל מכין לי משהו טעים לאכול ומפייס אותי במתוקים. ההורים חוזרים לבוידעם, והכלב נשכב בחיקי ונרדם בשקט. זהו. אוהבים אותי. אפשר להירגע.

פעם בחודש אני נבהלת, חושבת שלא אוהבים אותי. לכמה שעות, כל חודש, אני בודדה עד עמקי נשמתי, תהום הוויתי. לכמה שעות אני שוכחת למה אני פה ובשביל מה כל זה טוב בכלל. אבל גדולתה של הנפש זה שיש לה קוצב-זמן. היא יודעת לקצוב את הסיוט הזה לכמה שעות בלבד, כדי שלא נלך לאיבוד בחלל הבדידות הנוראי הזה.

יש לי חברה שהציעה לי פעם לעשות תחרות. תחרות מיסכנות. אחרי שלב ספירת המלאי, השווינו תוצאות ובדקנו מי יותר מסכנה. זה התחיל כמובן בפרטים הגדולים והמשמעותיים (אין לי חבר, אין לי דירה, אין לי כסף וכדומה) ולאט לאט ירדנו לפרטים ממש ממש קטנים וחסרי משמעות כמו: נשבר לי הקליפס לשיער, לא מוצאת את אטבי הכביסה, מתה לקפה ואין חלב, הבנתם את הקונספט.

בקיצור, נשים יקרות וגברים שאוהבים לרחם על עצמם בלי סיבה מוגדרת מראש כמו וסת, אתם מוזמנים למצוא פרטנר/ית למשחק הנפלא הזה. הוא משחרר הרבה אגרסיות, מרגישים יותר טוב אחרי שפורקים בקול רם את כל החרא שיש לנו בחיים וגם הרווחנו שיחת טלפון עם חבר/ה שעוד אוהב אותנו. בוסט רציני לבטחון העצמי. כי אין כמו להרגיש הכי מסכנה בעולם.

אין.

שלושה עד חמישה ימים וכל המסיבה הזאת נגמרת, עד העונג הבא.