• לייה דייגי

על הקצה

מה כואב לך, מה?!

שוכבת על הערסל, מסתכלת על עץ הקלמנטינה מלמטה ומנסה להבין.

עלים ירוקים חדשים מלבלבים בינות עלים בגוון ירוק חום דאשתקד. בלויים כאלו. עלי סוף הקיץ. ביניהם קלמנטינות ירוקות, קטנות וחמוצות. טרם הבשילו. מסתכלת, בוחנת. אין תשובה. זה לא שם.

אני זוכרת אירועים כואבים בסדר כרונולוגי מאורגן מאוד. מהיום אחורה. עד גיל 4. הזיכרונות מאורגנים בתיקיות ממוספרות עם תגיות שם.

בתוככי הנפש שלי, במקום כלשהו, עומד ארון מאובק, עשוי מגרות מגרות, מעץ שאבד עליו הכלח. ריח ריקבון וטחב עולה מן המגרות שנפתחות לעתים, ריח חזק שמכה בנחיריי. לקראת כל סתיו אני עורכת ניקיון סתיו. שולפת מן המגרות זיכרונות נשכחים, כאלו שדחפתי עמוק עמוק לתוך המגרה. כאילו מתעתעת בעצמי, שלא אמצא. אבל אני מוצאת. אני תמיד מוצאת. אני תמיד מוצאת את מה שאחרים למדו לאבד.

וכך, כל שנה בסתיו, אני עורכת את הניקיון הזה ורוצה למות. כי כשכל הזכרונות הכואבים נקיים ומבריקים, המגרות מצוחצחות וריח הטחב והרקבון מתמוסס בריח חומרי הניקוי, אז הכאב צורב יותר. מבריק, חד.

הכאב הזה קדום. אני לא זוכרת מתי בדיוק התחיל. אולי בכלל התחיל ברחם. אולי זה פגם גנטי תורשתי. גם אבא שלי סבל מכאב כזה. עד שמת. כאב, סבל, חלה ומת.

אני מנסה כל מיני טכניקות שלמדתי. למשל, אני מנסה להשוות את מצבי למצבם של אומללים אחרים. אומללים הרבה יותר ממני. זה עוזר, רגעית. כמו פלסטר על פצע מדמם. טכניקה נוספת היא להזכיר לעצמי כמה טוב לי. זו הטכניקה הנוראית ביותר. אני עורכת רשימת מלאי: עמודת ה”טוב” וה”יש לי” מתמלאת מהר מאוד, ממש גולשת מתחומי הדף הדמיוני שבראשי. עמודת ה”אין” מתעקשת להשאר כמעט ריקה. ואז אני עורכת מאזן בוחן ומרגישה כמו הטיפשה הגדולה ביותר עלי אדמות. אני צועקת על עצמי, מוכיחה: “נו?  מה את מטומטמת? איך את לא רואה את כל היופי הזה?”.

לא יודעת.

עיוורון.

עיוורון זמני.

הכאב הקדום הזה מכרסם לי בנפש.

כל שנה בסתיו הפצע מתרחב. רק קצת. טיפה. כמו החור באוזון. עוד פגיעה משמעותית אחת והשכבה הדקה והעדינה של נפשי תיסדק לעד ושום טיפול מנע אקולוגי, לא חיסכון בדמעות, לא מיחזור תחושות העונג, לא צנרת אפורה לניקוי רעלים. כלום לא יעזור. אני יודעת את זה ומשום כך אני מפחדת.

מה זה מפחדת?! משקשקת מפחד.

אז ככה. אני חיה על הקצה. תלויה על חוט רופף. בולמת בעזרת הלב. עד שיחלש.

עד שאהיה חולה.

עד שאמות.

1 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

השטן ירד לג'ורג'יה

בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה אני נזכרת בך. אני זוכרת בדיוק את הפעם הראשונה שהשמעת לי אותו. ישבנו בחדר הקטן שלך בקיבוץ. מצנח תלוי על התקרה, מנורה עומדת ועליה מטפחת אדומה, מאפרה מלאה בדלים על השולחן ה

אלסקה זה כאן

שבת מאוד גשומה היתה אצלנו בנגב. מחזה נדיר ומרהיב של קיתונות גשם שירדו מן השמיים והרוו את צימאונם של העצים שלי, של הירקות בגינת הירק, השיחים, הפרחים והפכו את הדשא לירוק וזורח מתמיד. תענוג. אני אוהבת את

סמרטוט הניקיון של הנפש

אחת לחודש, אצל כל אישה, מופיעה הכתמה חומה-אדמדמה בתחתוניה ומבשרת לה על שבוע אימים נוסף הכולל כאבים, עלייה מרגיזה במשקל, מצבי רוח בלתי נשלטים ומסוכנים לציבור, ועוד מיני תופעות שונות ומשונות. יש לזה שם,