• לייה דייגי

פזמון ליקינתונים

ילדים יקרים שלי,

אתם ישנים עכשיו, בחדר הרגוע והנעים שסידרנו לכם. נחירות קטנות וקצובות נשמעות, וריח של מתיקות באויר. הסתיו עומד בפתח, ובתקופה זו אני תמיד נמלאת געגוע. למי? למה? לא יודעת. זו העונה האהובה עלי, עונה של התחלות, רגע לפני ריחו הנקי של הגשם.

אתם ישנים ואני שרה לכם, בלחש בלחש, את פזמון ליקנטון. כדי שתשנו טוב. הרהורים מציפים אותי, ואני רוצה לכתוב.

יקח הרבה זמן עד שנכיר באמת, עד שאוכל לספר לכם איך הגעתם אלי. עברתי תלאות רבות ומשונות וכל זאת, כדי שביום מן הימים אוכל להיות אמא שלכם.

“אמא טובה דיה” – שזה הכי טוב שיש במונחים של משרד הרווחה.

כשהייתי נערה צעירה חלמתי יום אחד שאני בהריון, יכולתי לראות את העובר שנולד מתוכי. זו הייתה בת יפיפיה, היתה לה פלומת שיער בלונדינית, עור ורדרד ורך ועיניים כחולות. יכולתי להריח אותה. אני זוכרת את זה עד היום. בתקופות שעשינו טיפולים, חיכיתי לתינוקת הזו שתגיע. הייתי בטוחה שזה עומד לקרות, ואני הולכת לפגוש אותה. זה לא קרה.

היום אני יודעת, התינוקת הזו היתה אני. אני נולדתי מתוך עצמי. השלתי את קליפות העבר ויצאתי מוכנה ורעננה אל עולם חדש שנקרא “אימהות”. הייתי צריכה ללדת את עצמי מחדש כדי שאוכל להיות מוכנה לקראתכם, הבנים הנפלאים שלי.

מישהי שפגשתי לאחרונה סיפרה לי על תאוריה כלשהי לפיה יש עולם מקביל לשלנו ובו מתנהלות נשמות תועות. מטרתן של הנשמות הוא למצוא אחת את השניה על פי יעודן ולהתחבר.

כך בדיוק אני מרגישה איתכם. זמן רב תעינו כולנו במרחבי עולם הנשמות, קודם נפגשתי עם אורי, וכשהיינו מוכנים, וכך גם אתם, נפגשנו כולנו.

יש משפט שמסתובב לי בראש מאז שנועם הגיע אלינו. כששואלים אותי אם אני עדיין מרגישה בחסרונו של ההריון הטבעי, אני עונה: “אני לא זוכרת שלא ילדתי אותו”. וזה נכון, אני באמת לא זוכרת, לפחות לא לידה פיזית.

אבל לאחרונה, אני מרגישה משהו חדש, תחושה מופלאה, מוזרה ואמיתית מאין כמוה – אני כן זוכרת שילדתי אתכם. ילדתי אתכם בלב שלי, ברקמת נפשי המייחלת. ילדתי אתכם כל יום בראשי, בגופי ומחשבתי. כמו כל אם הנושאת עובר ברחמה, כך נשאתי אתכם בלב שלי.

ואני מבטיחה לכם, המקרה שלי נדיר – הלב גדול יותר מהרחם. כמו אם הנושאת עובר, לא ידעתי איך תראו, מה יהיה השם שלכם, מה תעדיפו לאכול ומאיזה משחקים תהנו. את הכל אני מגלה עם כל יום שעובר.

כמו כל אמא.

הזמן האבוד, הזמן שעבר טרם התחברותנו, למדתי לכבדו ולהעריכו. בתחילה הוא הפריע לי, הציק לי, היום אני יודעת שאלו היו תשעת חודשי ההריון הקשים. אתם הייתם מנותקים ממני ומהעולם, ואינכם יכולים לזכור מתקופה זו דבר. אני חיכיתי, בייסורי גוף ונפש, עד לרגע הלידה – הפגישה.

כך אני מהרהרת פה, וכותבת מכתב שאולי לעולם לא תקראו. ואין זה חשוב. הדברים הולכים ומתבהרים, וכל יום שעובר, תפקידי בעולם הזה הופך ברור לי.

אני מחכה שתגדלו, שאוכל לשתף אתכם בכל המחשבות שלי, במסע הפרטי והמשותף שלנו, שנוכל לדבר בשפה אחת. שפת אם ובניה.

עד אז, אמשיך לשיר לכם בשקט בשקט את פזמון ליקינטון. כדי שתשנו טוב ותדעו שאני שם, איתכם, גם כשאתם לא רואים אותי.

אוהבת,

אמא.

1 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בחינת בגרות

הוא מתבגר. הבן שלי מתבגר. הוא כבר בן 12, אבל מתנהג כנער בוגר. הלב שלו צעיר, רגיש, אבל הוא ער לסביבה שלו ומנסה להתאים את עצמו. אני אומרת לעצמי שזו הדרך הנכונה – מוטמעת בו האינדיבידואליות, אבל בתודעתו ה

הדבר הכי חשוב בעולם

לפני כמה ימים שאל אותי נועם למה אסור לזרוק אבנים על זגוגיות של מכוניות. עניתי לו שבגלל שזה מאוד מסוכן וגם מאוד יקר. כלומר, אם צריך לתקן זגוגית שבורה של מכונית זה יעלה הרבה מאוד כסף. הדגשתי במיוחד את

געגוע

אתמול חזרתי הביתה אחרי העדרות של יומיים. נועם חיכה לי ער במיטה. ניגשתי אליו בחושך ושנינו צחקנו והתחבקנו והתנשקנו. הוא שיחק לי בשיער, בקוקו והיה נרגש ושאל אותי: “חזרת, אימא?” ואני עניתי: “כן, מתוק שלי,

  • Black Facebook Icon
  • Black Twitter Icon
  • Black Pinterest Icon
  • Black Flickr Icon
  • Black Instagram Icon

© 2023 by The Mountain Man. Proudly created with Wix.com