שומרת הזיכרונות

שריקה חדה נשמעת בחלל החדר, באחת היא מתעוררת ממחשבותיה הנודדות וחוזרת לחלל המטבח החמים. כמה שהיא אוהבת את השריקה הזאת, היא מחייכת לעצמה.

הקומקום ששפתה שרק והיא ניגשת להכין לעצמה עוד כוס תה, שלישית לערב זה והערב רק עלה. היא מערבבת באיטיות עצלה את כפית הסוכר שהוסיפה וממלמלת לעצמה בקול: "נו, איפה אתה?!" דאגה רכה נשמעת בקולה, אך "לא", היא חושבת בליבה, אין לי מה לדאוג.

היא ממשיכה לערבל את הכפית בכוס הזכוכית בתנועה כמעט מדיטטיבית וחושבת עליו, איך הוא לועג לה באהבה כשהיא עושה זאת, כאילו שיש לה את כל הזמן שבעולם לערבוב כוס תה ובאמת יש לה. היא לא נבהלת מלעגו, אפילו מחבבת אותו, היא יודעת שהוא אומר זאת בחיבה, מזכיר לה את המרחק בין מציאות חייה לעולם שבחוץ.

גם על קומקום האמייל הכחול לעג לה מספר פעמים: "למה צריך קומקום שורק כשיש לנו בר מים חדיש ומכונת קפה מתוחכמת? את זוכרת באיזו שנה אנחנו חיים?" והיא בתגובה מחייכת אליו ועונה: "זוכרת גם זוכרת, איך אפשר לשכוח? אבל את הקומקום הזה אף אחד לא יזכור, אני שומרת הזיכרון שלו" ואז הוא ניגש ומחבק אותה לחיקו, "שומרת הזיכרון שלי" קורא לה והיא חשה עונג חם מתפשט בגופה.

כשקרובי משפחתה החלו להיפרד מן העולם, שאר קרוביה היו עסוקים בחיטוטים במגירות הישנות ומריבות על ירושות. כל אחד רצה פיסות זהב או תכשיטים אחרים. והיא? רק תמונות לקחה, כמה כלי אמייל חבוטים, שרפרף שזקוק לצבע ועוד קרטון ובו אגרטלי קריסטל אמיתי שהבינה את הפוטנציאל הגלום בהם. הם הביטו בה במבט עקום אבל גם לא הופתעו, תמיד חשבו שהיא קצת משוגעת.

לא אכפת לה.

פעם נכנסה לביתה חברה חדשה יחסית, שהכירה דרך חוג התיאטרון, טיפוס בדרני כזה, שנונה, תמיד ידעה להעיר הערות ששעשעו אותה ולפעמים גם אחרים סביבה. היא העיפה מבט מהיר בסלון ובפינת האוכל וקבעה מיד: "ממש מוזיאון לתרבות פולניה פה!", היא צחקה עימה בקול ואמרה: "נו, כן, אז מה נעשה עם כל האוצרות האלו? מישהו צריך לשמור את הזיכרונות, לא?", החברה העיפה בה מבט קצר ומלוכסן וענתה: "בשביל זה יש את 'יד ושם', אבל אם זה עושה לך נעים כל הפיצ'פקעס האלה אז יופי". נכון. יופי. יופי לה בלב.

היא לוגמת מכוס התה המתוקה, "אממ, יצא לנו קצת מתוק הפעם" היא אומרת בקול ומסתכלת על כלבה ששרוע לרגליה, מנומנם וחסר עניין. היא מסתכלת אל השעון, עברה רבע שעה נוספת, למה הוא לא מגיע? מתחיל להיות מאוחר. "מאוחר למה?" הוא היה שואל אותה. אין לה תשובה מדויקת. מאוחר שתחזור הביתה היתה עונה.

היא מוסיפה מים רותחים לכוס התה. היא שמה לב לפינה בקומקום הישן שבה הציפוי הכחול החל מתקלף. היא לא זוכרת שראתה את זה קודם. ליבה נחמץ טיפה. היא זוכרת כשדודתה האהובה נפטרה וכל בני דודיה הגיעו אל הבית והחלו לחטט בארונות אחר מסמכי הצוואה. היא ניגשה אל המטבח, בשקט, לקחה את הקומקום הכחול ועטפה אותו במגבת ישנה. "את זה אני רוצה" הכריזה בקול רם, הם הרימו מבטם אליה לשנייה וענו לה: "קחי מה שבא לך, ממילא הכל ילך לפח". ועכשיו הקומקום הזה שלה. בכל פעם שהוא שורק היא נזכרת בדודתה האהובה שהייתה מכינה לה תה מעלים שחורים שחורים ומוהלת בו מעט חלב.

חשש מזדחל אט אט לליבה. היא מחייגת אליו לטלפון הנייד, "המספר אליו חייגת אינו זמין כעת, אנא נסה מאוחר יותר" עונה המזכירה בקול המונוטוני והבלתי נסבל. היא לא סובלת את האישה הזאת. מי שלא תהיה. היא היא זו שמפרידה ביניהם עכשיו. היא זו שגורמת לליבה לפעום בתדירות הולכת וגדלה. "לא לאבד עשתונות" היא מזכירה לעצמה. בטח נגמרה לו הסוללה והוא עצר בתחנת דלק, קנה לעצמו קפה ומאפה. תכף הוא יגיע.

ואם לא?!

היא חושבת שוב על דודתה. בילדותה, נהגה להתארח בבית הדודים בכל חופשת קיץ. כשהייתה מתעייפת מכל ההתרוצצויות עם בני דודיה בחצר, היתה נכנסת אל סלון ביתם ויושבת ליד דודתה שהייתה סורגת מפיות קרושה יפיפיות או אורגת לולאות למקרמה. בכל הבית היו תלויים עציצים בתוך מתלי המקרמה האלו והיא היתה מתבוננת בידיה העמלניות של דודתה ומתפעמת. לימים למדה שהתבוננות בכפות ידיהם של אנשים עובדים מרגיעה אותה מאוד. כשרכשה את הטלפון הנייד המתקדם החדש שלה גילתה את ערוץ הסרטונים ומצאה עצמה יושבת שעות ארוכות וצופה בסרטונים של מלאכות יד שונות. התוצר לא עניין איתה, היא היתה מרותקת לכפות ידיהם של האומנים. לפני כחודשיים החליטה לנסות ליצור מקרמה בעצמה. לא היה לה מושג מהיכן להתחיל אז נרשמה לחוג במתנ"ס האזורי. כשהגיעה למפגש הראשון הופתעה לגלות שאינה דווקא הצעירה ביותר בחבורה, אלא דווקא בין שלוש הנשים המבוגרות. התברר לה שמקרמה הפך לאופנתי בשנים האחרונות ונשים צעירות רבות מתעניינות במלאכה זו. כבר בשיעור הראשון הרגישה אי נוחות קלה בתוך חבורת הנשים שהתקבצה בחדר הקטן. הן היו נעימות, נחמדות, הצעירות צחקקו ביניהן ודיברו על בעליהן, הילדים וקיפול כביסה. אבל היא הרגישה כתיירת בחדר. לא שייכת. היא חייכה לעצמה ועסקה בשלה, ליפפה חוטים וקלעה קשרים לפי הוראות המנחה.

מאוחר יותר בהפסקת הקפה ניגשה אליה אחת הנשים המבוגרות: "הי, אני רוח'לה, גרה ממש קרוב לכאן, אף פעם לא ראיתי אותך כאן במתנ"ס".

- "לא", ענתה, "האמת שזה החוג הראשון שלי כאן".

- "מה את אומרת?! ואוו, חבל, יש פה חוגים נהדרים. אני כבר עשיתי עיסת נייר, קרמיקה, סיורי אמנות, אריגה בנול, ועוד ועוד, אולי תירשמי לפסיפס? נרשמתי בדיוק בשבוע שעבר, החוג רק התחיל".

- "אה.. נראה, לא יודעת, אני לא ממש מתחברת לאבנים".

- "אז מה?! כל העניין הוא לבוא לפגוש אנשים, לצאת מהבית, להתאוורר, כמה אפשר לא לעשות כלום כל היום? את עובדת?"

- "לא".

- "נו?! בדיוק. את רואה? סתם לשבת בבית זה לא בריא. אני משתגעת מהשעמום".

המנחה קראה להן לחזור והיא שמחה כל כך לחמוק מהשיחה הזאת. היא ידעה שרוח'לה הזאת לא תבין לעולם. זה בדיוק מה שחלמה לעשות בכל שנות צעירותה, להיות בבית. עם עצמה, עם ספריה, עם כלביה, עם השקט בביתה, עם חפציה הנוסטלגיים. אין לה צורך באנשים אחרים בחייה. יש לה מספר חברות טובות, היא שומרת על קשרים טובים איתן והן נפגשות מפעם לפעם. אך יומה מתמלא בעצמה, במחשבות ודאגה לבניה שבגרו ויצאו לתור את העולם כל אחד בדרכו, ולו, לאיש שלה.

רעד קל עובר בכף ידה. היא מניחה את כוס התה. ממילא התקרר כבר והפך מריר ולא טעים. אולי קרה לו משהו? היא מציצה מחלון המטבח אל הדרך החשוכה והריקה המובילה אל הבית. כלום. מחשבות זדוניות מזדחלות לליבה, מחשבות רעות ומפחידות על אסון. היא מכירה את זה, תהליך שמזכיר עלייה על רכבת הרים. ראשית את מתיישבת בכיסא המרופד ואז נסגרות עלייך הרצועות ותומכים, מתח קל מתעורר בגוף. הקרון מתחיל בנסיעה איטית לכיוון מעלה, החרדה גוברת, הברכיים רועדות, הדופק עולה והפה הופך יבש ואז, רגע לפני שהגוף קורס אל תוך עצמו, הרכבת דוהרת למטה במהירות שאינה מותירה זמן לחשוב. איבוד שליטה מוחלט. בשלב זה אין דרך חזרה, רק להמשיך את הנסיעה המסויטת עד לסיומה. פעם אהבה את התחושה הזאת. היום היא משתקת אותה. מרגע שהתחילה החרדה להתגנב אל גופה היא מתקשה לעצור אותה. מחשבות נוראיות עוברות במוחה ואיתן תמונות מזוויעות- משאית ענק נכנסה ברכבו וכעת הוא שוכב בצד הדרך עם ברכיים מרוסקות, או שאולי אסף בטרמפ מחבל שהתחזה לחייל והוא ירה בו וזרק את גופתו ועכשיו לעולם לא יימצא, "די! תפסיקי!" היא קוראת בקול רם. כועסת על עצמה.

הוא בטח אצל המאהבת היא חושבת ומחייכת לעצמה.

כשהיו צעירים היתה מתקשרת אליו מדי יום כשהיה בדרכו הביתה, "איפה אתה?" היתה שואלת והוא ידע שהיא בודקת את המרחק וזמן הנסיעה כדי לדעת מתי הוא אמור להגיע, הוא ידע שהיא חוששת לו ואז היה עונה לה: "בצומת 'הכרם', עצרתי אצל המאהבת לקוויקי וכבר אני מגיע" ואז היו צוחקים יחד. בדיחה פרטית שלהם.

פעם גם היה מהתל כך בילדים. חסרי סבלנות הם היו מנדנדים לו בטלפון: "אבא, מתי אתה חוזר?" והוא היה עונה להם: "עכשיו יצאתי, עוד 45 דקות בדיוק" ואחרי חמש דקות היה נכנס הביתה בשקט בשקט ומפתיע אותם. המשחק הזה לא נמאס עליהם לעולם, הם כבר למדו את ההיתול אך המשיכו בו זמן רב, כמה עונג היה לה לראות אותם צוחקים ומופתעים כל פעם מחדש.

שנים עברו מאז קבעו את ביתם בישוב המרוחק. הוא בחר בו, היא הסתייגה.

- "זה ממש רחוק מכל מקום, זה חור".

- "כן, אבל את אוהבת את השקט, ואת תהיי מוקפת פה ביערות, אני אבנה לך סטודיו קטן שתוכלי לכתוב בו, הילדים ישחקו בחוץ. זה יהיה מדהים. את תראי"

- "לא יודעת, הבידוד הזה מפחיד אותי קצת. יותר מדי מרוחק ומבודד. מה יקרה אם נצטרך עזרה? אין לי פה אפילו שכנים לקרוא להם."

- " קודם כל, את בכלל לא אוהבת שכנים ודבר שני, מה יש לך לדאוג? זה אזור בטוח ויש לנו טלפונים ואינטרנט, זה לא כפר בסיביר. תסמכי עליי. יהיה לנו פה טוב".

והיא סמכה עליו. מאז שהכירו הלכה אחריו ללא ספקות. כאשר היה מבטיח לה שידאג להכל ושיהיה בסדר היא האמינה לו. בטחה בו. והוא באמת צדק, היה להם טוב בפינה הזו שלהם, הילדים גדלו ופרחו יחד עם הטבע השופע סביבם, נהנו מהמרחבים העצומים והם אהבו את השקט. במיוחד היא. הוא קיים את הבטחתו ושלוש שנים לאחר שהתיישבו במקום ושיפצו את הבית הישן שעמד בו, הוא בנה לה סטודיו קטן, חדר עם שולחן כתיבה גדול וספרייה. היא סידרה אותו לפי טעמה, מילאה אותו בחפצים הנוסטלגיים ובספריה האהובים, הוסיפה כורסה ישנה שריפדה מחדש שתהיה למנוחה והיתה מגיעה אליו כמעט מדי יום. גם כשלא תקתקה במכונת הכתיבה, היתה יושבת בכורסתה החמימה וחושבת. מהרהרת בחייה, הופכת בזיכרונותיה, עד שאחד הבנים היה מציץ בדלת, שיערו פרוע ומלא עלים ופניו מחייכות: "אמא, את באה? בואי מהר, אני רוצה להראות לך מה מצאתי ביער". כך, במין שלווה שכזו עבר עליה יותר מעשור. ליבה מתמלא ערגה כשהיא נזכרת בימים האלו.

הוא הבטיח שיהיה טוב והוא קיים.

ועכשיו?! איפה הוא?

נשימותיה הופכות מואצות ותכופות, היא חשה שעליה לשבת. ברכיה פקות והדופק בליבה דוהר. היא מאבדת שליטה. היא מנסה לתרגל מדיטציה שלמדה פעם אבל המוח מסרב לשתף פעולה. היא מנסה לנשום עמוק. היא חשה שתכף תתעלף, או תתפוגג או תיעלם ואז לא תדע לעולם מה קרה לו. מה לעשות עכשיו?! עיניה קרועות מחרדה. הסערה המתחוללת בגופה ובליבה מסרבת לשכוך. היא מחליטה להתקשר למישהו. למי? למי תוכל להתקשר שיעזור לה? ומה תגיד? "הי, אני עוד פעם מבוהלת שאולי קרה משהו לצוקי, אתה יכול לבדוק?" היא עשתה את זה פעם. הקפיצה בבהלה את חברו ממורד הרחוב שיצא מיד עם הטנדר לחפש אותו בכבישים. הוא מצא אותו בתחנת הדלק מתדלק את הרכב ומופתע בדיוק כמוהו. לא. היא מתביישת. "תינשמי, תינשמי, תינשמי" היא ממלמלת לעצמה.

נשימה עמוקה לחלל הבטן.

היא מרגישה כל פעימה בליבה, כמו תוף בונגו ענק.

היא חשה יד גדולה וחמה מונחת על כתפה.

"שלום אהובה, חיכית לי?"

עיניה נעצמות ואנחת רווחה גדולה משתחררת מתוך ליבה.

הוא פה.

הוא בבית.

תינשמי.