• לייה דייגי

שנה ראשונה של כאב

למרות כל ציפיותיי המוגזמות, לא נכנסתי להריון בחודש הראשון של אחרי הגלולות, אלא סתם איחר לי, דבר שבהמשך יהפוך לשיגרה. הייתי עצובה מאוד, ממש מדוכאת ואפילו הייתי אומרת, באופן קצת לא רציונלי. כאילו היתה לי תחושת בטן ולא הקשבתי לה.

באותו זמן גרנו בתל אביב והיתה לנו שנה קשה מאוד מבחינה כלכלית וגם לא היה לי קל לגור שם, אבל את חדר השינה אני זוכרת ממש לטובה, הוא היה חם וביתי והיתה בו המון המון אהבה.

כשהנטל הכלכלי הכריע אותנו, יחד עם הכלב הסורר שלנו מילוש ששיווע למרחבים פתוחים, עברנו לגור בישוב קהילתי בשרון. באותו הזמן היו לי כל מיני תוכניות מפוקפקות לעתיד כמו לגור קרוב להורים שלי כדי שאמא שלי תעזור לי עם התינוק וכשהוא יגדל אז אני אפתח בבית מעין פעוטון עם עוד 4 תינוקות. מה חשבתי לעצמי לעזאזל?!

שנים אחר כך אמרתי לאנשים שזה מזל שלא נכנסתי להריון באותה תקופה.

הישוב לא התאים לנו והיתה לנו שנה נוראית! עבדנו קשה ולא היה לנו שקל וכמעט שלא היינו ביחד. זו היתה שנה של מדידת חום כל בוקר (כמה תמים וטיפשי), של כדורי איקקלומין, אולטרסאונדים ומליון, פשוט מליון בדיקות הריון וערכות ביוץ.

אני מוכנה לנשק את התחת השעיר של ההודי הכי מטונף בעולם רק בשביל לראות פעם אחת בחיים שני קווים כחולים בבדיקת הריון so help me god!!

אני חשבתי שזו קונספירציה נגד הפיפי, אחרת איך יתכן שמגיע היום ה- 42 (!!!) והבדיקה לא מזהה שאני כמעט אמא??

תסכול. תסכול. תסכול. פשוט סיוט ודיכאון וגם השמנתי בטירוף.

אז עזבנו את הישוב המכוער וחזרנו לקיבוץ בדרום. לבית של אורי. משהו חדש קורה בחיים שלנו.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בחינת בגרות

הוא מתבגר. הבן שלי מתבגר. הוא כבר בן 12, אבל מתנהג כנער בוגר. הלב שלו צעיר, רגיש, אבל הוא ער לסביבה שלו ומנסה להתאים את עצמו. אני אומרת לעצמי שזו הדרך הנכונה – מוטמעת בו האינדיבידואליות, אבל בתודעתו ה

הדבר הכי חשוב בעולם

לפני כמה ימים שאל אותי נועם למה אסור לזרוק אבנים על זגוגיות של מכוניות. עניתי לו שבגלל שזה מאוד מסוכן וגם מאוד יקר. כלומר, אם צריך לתקן זגוגית שבורה של מכונית זה יעלה הרבה מאוד כסף. הדגשתי במיוחד את

געגוע

אתמול חזרתי הביתה אחרי העדרות של יומיים. נועם חיכה לי ער במיטה. ניגשתי אליו בחושך ושנינו צחקנו והתחבקנו והתנשקנו. הוא שיחק לי בשיער, בקוקו והיה נרגש ושאל אותי: “חזרת, אימא?” ואני עניתי: “כן, מתוק שלי,