שנה שנייה של כאב
חזרנו לקיבוץ. אושר. בתחילה הייתי מובטלת וביליתי את הבקרים בטיולים עם מילוש.
מילוש הוא סיפור בפני עצמו. מילוש היה הילד הבכור שלנו. קיבלנו אותו מתנה לחתונה מאח שלי, הוא היה גור מהמם ביופיו וכובש באופיו. הוא היה בטוח שאנחנו ההורים שלו ולנו היה מאוד נוח להשליך עליו את אהבתנו הבלתי ממוצה. חיינו כך באושר גדול עד שחלה מאוד ונאלצנו להרדים אותו. עמוד נפרד יוקדש לכלב המדהים הזה. אבל לא עכשיו.
באותה תקופה הייתי שלווה ורגועה למרות שלא היה לנו גרוש והיינו מאוד לחוצים כלכלית, הייתה אופטימיות גדולה באויר ואהבה גדולה, תמיד. חיינו בפשטות ונהננו מזה מאוד.
בשלב זה, אחרי שנה של מדידות חום, איקקלומין וכל הבולשיט, עדיין לא הייתי מוכנה ללכת לטיפולים – מאוד פחדתי מזה. אף פעם לא עשיתי ניתוח או בדיקה פולשנית, מבחינתי טיפול שורש אצל רופא שיניים היה שווה ערך לניתוח מעקפים, הייתי משותקת מפחד.
הגניקולוג המליץ לי על צילום רחם. עד סוף ימי חיי תיחרט הבדיקה הזו כסיוט. השפלה. כאב.
פשוט נורא. נורא. נורא.
טכנאי הרנטגן היה גבר מבוגר ודוחה שדיבר אלי בגסות וגם ככה הבדיקה הזו מביכה, אך הסתבר שזה גם ממש כואב. יצאתי בוכייה אל אורי שחיכה מודאג בחוץ.
לא ידעתי שזו רק ההתחלה.
מאכזבה לאכזבה הפכתי ליצירתית יותר. כתבתי שירים, ציירתי ציורים פרובוקטיביים. ניסיתי בכל דרך להסביר לאורי ולעולם את הסבל שלי. הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, שאני לבד בסיפור הזה. מסביבי כל החברות הפכו הריוניות, כאילו זרע נדיר פוזר באויר וכולן חוץ ממני נדבקו ממנו. הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים (רוחנית) היה האהבה של אורי, הידיעה שהוא איתי לתמיד. באותה התקופה, ככל שנהיינו יותר עניים, כך היינו יותר מאוהבים ומאושרים אחד בשנייה.
בדיקות שתן, בדיקות שתן, בדיקות שתן, בדיקות שתן. כמה אפשר לבדוק שתן?!
הפכתי ממורמרת, העליתי משקל ואנשים בתמימות ובטפשות (וגם קצת חוצפה – אם יורשה לי) חשבו שאני בהריון, חלקם הגדילו לעשות וברכו אותי בלי לברר קודם. תארו לכם את התחושה. הרגשתי מושפלת וחסרת אונים. רציתי לתלות על עצמי שלט שיעזבו אותי בשקט.
אורי, אתה זוכר את האהבה הזאת שהייתה שם? למה אנחנו כל כך מרוחקים עכשיו? מה זה עושה לנו, ההורות הזאת, למה זה ככה?
אני אוהבת אותך אורי מתוקי, עכשיו ולנצח.