תהליכי קליטה תודעתית ומיון ביציות

האשפוז הקצר להתאוששות הסתיים ואנחנו חוזרים הביתה מבית החולים. אני מרגישה בחילה נוראית. כנראה מההרדמה. ליד מחלף ירקונים יש פקק ענק ואני לפתע צורחת לאורי “תעצור!!!” פותחת את הדלת ומקיאה את נשמתי. תרתי משמע.

יאוש, המתנה, יאוש.

בבוקר למחרת השאיבה הבטן שלי נפוחה מעודף הורמונים ומים ואני נראית כאילו אני בחודש שישי. יש מושג כזה “צחוק הגורל”. מי זה גורל ולמה לעזאזל הוא צוחק דווקא עלי?! אני לא זוכרת שרבנו.

מחכים לטלפון. המתנה מייאשת שלא מהעולם הזה. וזאת רק ההמתנה הראשונה. שמתי לב עכשיו שבתוך המילה המתנה ישנה המילה מתנה, ה-מתנה. המתנה למתנה. או שלא.

אחרי יום ורבע מתקשרת האחות ומודיעה לי בשמחה שמתוך 23 הביציות ששאבו לי הם הצליחו להפרות 2, ושאגיע מחר לביצוע ההחזרה. אני מאוכזבת מעצמי ומביציותיי ונותנת להן רק ציון 70 על תפקוד וביצוע. על כוונה הן קיבלו 100. הכי בא לי להאשים את הזרע של אורי אבל אני עוצרת בעדי כי אני יודעת שהוא נורא יעלב. אבל גם בא לי שהוא יסבול קצת, מה יש, למה רק אני?! אני מחזיקה את עצמי ולא אומרת כלום.

למחרת אנחנו נוסעים, נרגשים, אל ההחזרה.

התהליך מאוד פשוט, אני יושבת על מיטה גניקולוגית, רגליים למעלה, אורי מחזיק לי את היד ואנחנו מרגישים שהנה זה קורה. הרופא מגיע ומחזיק בידו מזרק שמחוברת לו צינורית דקה וארוכה ובפנים נוזל שקוף – אלה הילדים שלי, השניים האומללים שצריכים לעבוד מאוד קשה כדי שאוכל מתישהו להיות אימא שלהם. כל שעליהם לעשות הוא למצוא פינה חמימה ברחם ולהידבק אליה. פשוט לא?!

הרופא מחדיר את הצינורית, לא נעים אבל גם לא נורא, ונרגשים אנחנו הולכים הביתה. אורי מטריף אותי שלא אתאמץ, אבל גם מסרב למלצר ולפנק אותי כשאני שוכבת.

ואז אני אמורה לחזור לחיים הרגילים והמשעממים שלי ולחכות שבועיים(!!!) לבדיקת דם שתאשר (או לא) שאני בהריון.

אחרי 10 ימים יש לי גודש בשדיים ואני סגורה על זה שהחלב מתחיל להתמלא. אחרי 12 ימים כבר מתחיל כתם קטן של דם לבצבץ בתחתונים. יש לזה מינוח רפואי – “הכתמה”, עאלק. אני מרגיעה את עצמי ונזכרת בסיפורים על נשים שהיה להם דימום בתחילת ההריון. למחרת הדימום גובר והופך למחזור עם כל הסימנים, אבל אני לא מוותרת. הולכת אל המרפאה בקיבוץ ועושה בדיקת דם להריון. תמימות. בצהריים אני כבר לא שולטת בעצמי ומחליטה לעשות בדיקת הריון בהיחבא, בלי לספר לאורי. הבדיקה יוצאת שלילית, כרגיל. אני מתפרקת. סוגרת את הבית, מגיפה תריסים, מכבה פלאפונים ובוכה את נשמתי וליבי החוצה, עד יעבור זעם. אני רוצה להרוג מישהו, למות, לצרוח, לברוח, לא להיות וזהו.

התהליך הנורא הזה יחזור על עצמו בשינויים קלים עוד כ-7 פעמים. עד שאגיד די. מספיק. אבל אנחנו עוד לא שם.

בגלל שהיה לי כל כך קשה בטיפול, והגוף שלי התעוות וסבל, אני מחליטה מראש על הפסקה של כחודש-חודשיים בין טיפול לטיפול, ועם הזמן מאריכה את זה לחצי שנה. מטיפול לטיפול היאוש גובר, המוטיבציה שלי יורדת ושל אורי עולה. גם המוטיבציה של הרופא עולה והוא מנסה עלי כל מיני זריקות וכדורים, אבל העוברים מסרבים להידבק לי לרירית.

היו כל מיני טיפולים, כאלה שבהם היו 4 עוברים להחזרה, כאלה שרק שניים או אחד. והכי גרוע, היה טיפול, שיום לפני תאריך השאיבה, הרופא החליט שאין טעם, הכל נראה רע וחסר סיכוי. סתם סבלתי. כמובן שכל הזמן הזה המשכתי לעלות במשקל, להרגיש רע, לאבד עוד ועוד מהנשיות שלי, ולמעשה הרגשתי כמו גוש בשר חסר פוריות ורצון לשמוח.

באותה תקופה אני מתחילה ללמוד במכללה, במסלול אמנות. אני מקבלת כלים, מקום ולגיטימציה לפרוק את כל העול של הטיפולים, ובוחרת באפשרויות הפרובוקטיביות ביותר עבורי – ציורים של תפוח ענק ובמרכזו ואגינה ממנה יוצאות רימות מגעילות, נשים עם בטן גדולה וחלל אימתני בבטן, וסדרה אחת, משמעותית מאוד, של “הפריית מבחנה בשישה שלבים”. אני מאוד גאה בהם ומרגישה קצת יותר טוב. הפורקן טוב לבריאות.

בשלב הזה של היאוש, אני כבר מוכנה לנסות דברים חדשים.